שוב נשמעת טריקת הדלת מאחורי. שוב הצעקות, הבכי, הרצון לא
להיות פה.
רק הדלת היא זו שמפרידה ביני לבין הכל.
מסובבת את הווליום עד הסוף, שוכבת על המיטה ומחבקת את הדובי
האפור שלי, וכשמביטה בו נזכרת מי הביא לי אותו.
איך כשדבר אחד רע קורה לך הכל בא לך בגל אחד גדול. הגעגוע לכל
מי שכבר לא פה איתנו, הלב השבור חוזר לכאוב, המבחן שהיה לפני
שבוע חוזר לרדוף אחריך עם הנכשל שלו, הערה מעליבה של חברה,
שבאותה שנייה הייתה לא משמעותית ועכשיו... העכבר הפך לפיל.  
ברדיו אומר הקריין "ועכשיו לנעימה מרגיעה לכל אלה שבדרכים,
בבקשה תיזהרו ואל תעקפו". ומבעד למנגינה מוכרת לי שעוד לא
זיהיתי את השיר שלה, אני שומעת אותן צורחות אחת על השנייה,
"אני שונאת אותך! את אף פעם לא מקשיבה לי"... ואז בכי...
עברי לידר... - זה השיר. עכשיו זיהיתי אותו
" תדברי איתי... אני לא יכולה לקרוא לך את המחשבות, את צריכה
לדבר איתי!"
"תעזבי אותי!"
ושוב טריקה... ואני, בכל צעקה ובכל טריקה, ידיי עוטפות טיפה
יותר חזק את הדובי.

חול... חול בין האצבעות של הרגליים שלי. תחושה כל כך נעימה, של
חול חם, בין האצבעות, כל אצבע מתחככת לה עם השנייה. והכחול, כל
כך מהפנט הכחול הזה, של הים. הלבן של הקצף שנוצר מהגלים
המתנגשים בסלעים. רוח נעימה בין שערי.
וברקע אין בכי ואין צעקות, רק גיחוכים וחיוכים.
האיש שכבר איננו איתנו, הוא לידי. יושב על כיסא ישן בכזו
שלווה, נוחר. הלב השבור הוא שלם כשבידי אוחז אותו אחד שלבי הוא
שלו. מחייך אליי ונושק אותי בכזו אהבה ושלמות.
החברים רצים לאורך החוף, צוחקים וצועקים לי לבוא... ואני...
אני נראית מעולה. אף מילה רעה מאף בן אדם. רק דברים טובים
מקיפים סביבי. והנכשל שלי, כל כך מזערי ליד הכל, כבר אינו חשוב
לי.
והן, הן כבר לא רבות, הן מתחבקות. מכינות את האוכל ומתווכחות
על פלסטיק או סכום?

חלפה הרוח הנעימה ובמקומה באה רוח קרה, בודדה.
והקריין שוב ברקע מדבר.
הצעקות עדיין ממשיכות.
וכל אלה שאינם איתנו פה נשארו שם למעלה, על המדף, ממוסגרים
כמזכרת.  
והלב השבור התנפץ לו שוב, החיוך ירד מהפנים והגוף שוב נראה
זוועה, ועכשיו הציון לא נראה כל כך מזערי.
אוווו Aerosmith אני כל כך אוהבת את השיר הזה...
"I don't want to close my eyes... "
וכן, אפשר לקחת לי את כל מי שחשוב לי מפה, וכן אפשר לנפץ את
הלב, ולתת הערה לא במקום, ואפילו ציון לא טוב.
אבל את הרוח הנעימה, את החיכוך עם החול הלבן, את השמחה את
השקט, את המקום. המקום שלי.
את זה אף אחד לא יכול לקחת.