והלילה הזה אני רואה אנשים עומדים כמו עמודים בשורות-שורות,
וחבלים של קשרים אנושיים עוברים ביניהם. והקשרים הם סבוכים
ומפותלים ומקוטעים. עד שכל האנשים טובעים בהם, ועוד רגע אני
מסתכלת ודם של כאב אנושי מקשט את הסצנה הדוממת. ואני עצמי
אובדת בתוך התמונה. וככה זה נמשך לנצח ואין סוף לתמונה, רק
חבלים מתפתלים כמו תולעים.

ולילה אחר אנחנו נופלים. ערומים, שמיים מעל ושמיים מסביב,
מקיאים את הנשמה וכל הדם נמצא בראש, הלב חלש. בודדים בודדים,
הנפילה ארוכה והאדמה רחוקה, הרוח מצליפה בעור החשוף ומאיימת
לחנוק את הנשימה.
אני מייחלת כבר להתרסק על האדמה.

יושבת באיזו פינה. מנסה להיזכר מה, לעזאזל, הייתי רגילה לעשות
בשעות כאלה בשנה האחרונה? מוצאת את עצמי מאוד עייפה. רוצה
לישון אבל זו לא השעה. הלילה מגיע בעצלתיים. אני נכנסת למיטה,
עוצמת עיניים. חושבת עליהם, כל האנשים שאהבתי. ואיפה הם עכשיו.
מתהפכת מצד לצד שעות! נרדמת. מתעוררת, נרדמת. חולמת: הוא יושב
על כסא לבן של כתר, אני יושבת לצידו על הרצפה, הוא מלטף לי את
הראש, עושה לי נעים בשיער. הלוך וחזור עם האצבעות. חלום אחר.
אנחנו מסתובבות ביחד בכל מיני מקומות. ואז בבית שלה. איזשהי
שעת בוקר מוקדמת. אני מחפשת אותה, הוא במטבח. אני מתכוננת
לצאת, אבל באה ומחבקת אותו. הוא רק שם יד על הגב שלי, למרות
שאני מרגישה שהוא עוצר את עצמו. הוא אומר שהיא לא נמצאת. אני
יוצאת מהבית. מתעוררת שעה לפני שהשעון מצלצל
וחוזר חלילה.