חוזרת הביתה, מכינה סלט מעגבניות ומלפפונים, מוסיפה לקט של עלי
בייבי, מוציאה את הרקובים.

הולכת לאורווה בדרך שיורדת מהסדנא. עוברת את עץ האקליפטוס,
עוצרת לשנייה ומסתכלת על הנוף המוקצה שנפרש, במתחם הירוק שנפרש
בין שלושת היישובים. שם נמצאות האורוות הפרטיות ביישוב, ובקצה,
פינת החי. שומעת געיית פרות.

מתחילה לרדת במדרון הקטן שמכוסה שיבולים ושעורה. לאט. השמש
מאירה את דפנות הבתים שפונים לים, מחממת אותם בחום נעים של אחר
צהריים אביבי. יורדת, ומגיעה לאורווה הראשונה. עוברת ליד
הסוסים, אומרת שלום לאנשים שהיו שם, עוברת בחניה של החנות ליד.
ממשיכה ללכת בעוד כלבה קטנה משחקת עם הנעל שלי ועם הצעיף שנמשך
מצווארי.

ממשיכה קצת ומגיעה לסוס הפלומינו. הרגליים שלו נראות יותר טוב.
מגיעה לאורווה הישנה שלי, מושיטה יד לסייח, הוא נרתע. עוברת
ליד הזכר השחור הגדול, מעבירה יד על המצח שלו. יוצאת מהמרעה,
הולכת כמה מטרים ושדה הראיה שלי נפתח לכיוון פינת החי. הנה
רוזה. היא מסתכלת עליי, עוצרת, וצוהלת אליי. איזה חיוך נפרש לי
על הפנים. עוברת על פני שדה הבר היבש והצר, שצמח וקמל ללא
מפריע בחצר האחורית של מישהו. עולה בשביל החנייה שצמוד לפינת
החי. פותחת את השער.

עוברת בין כלובי העזים, הכבשים טווסים עופות וממלאת שקיות
ודליים. עוצרת ליד הכבש שלי, אלכס, הוא בא ומתחיל להתגרד על
פני היד המושטת לו, נע כך שהיא תגרד לו מאחורי האוזן. אני
חושדת שהוא חושב כי הוא כלב.

הם קוראים לי במגוון קריאות "מה מה" עמוקות, או צורמניות, כל
כבש ועז עפ"י מיטב תפוקת מיתרי קולו. מבטיחה להאכיל יותר
מאוחר. יורדת לרוזה. מתקבלת בצהלה ונשיפה עמוקה לתוך האף,
שעתידה לעכב אותי במשך כחמש דקות.

מברישה אותה, ומוציאה ללונג', לא היה לי כוח לעבוד עם מתג,
ובנוסף כאב לי הגב מהנפילה ממנה שלשום. מורידה אותה למנג' בדרך
הצרה שמלאה בעשביית בר מצדדיה. יורדת לצידי חורשת האקליפטוסים
- שם נמצא המנג'. מתחילה לעבוד. מנורות הרחוב, שנמצאות מעל
השביל שחוצה את אחוריהם הירוקים של המשקים הארוכים והצרים
מתחילות לדלוק. השמיים הופכים לכתומים יותר ויותר, וצללים
אדומים ואור ורדרד ורך מוטלים בכל מקום, עליי, על השעורה, ועל
האף הורוד ממילא של רוזה. מקררת אותה. מעלה אותה למעלה,
לאורווה. הברשה מסיבית וטיפול בשלל חומרי טיפוח לסוס, שגם
באורוות הרכיבה שלי לא משקיעים במימונם. יושבת עוד שתי דקות
ליד רוזה, מחבקת לה את הצוואר. מאכילה, שעורה, חציר תלתן ומים.
יורדת להאכיל את הבמבים. עולה למעלה לכבשים, מאכילה. עולה לתת
אוכל לעז שהייתה חולה, והיא מקפצת סביבי, מאכילה אותה ונועלת
את פינת החי.

הכלבה של הדיירים מעל פינת החי יוצאת אליי. אדם שלא מכיר אותה
היה בטוח שעטה אליו פרה, אך לא, מדובר בכלבה דלמטית אלופת
איגרוף סומו בישראל. יש עוד אור. אני בוחרת לחזור דרך המשקים.
יורדת בשביל בו עליתי לכיוון פינת החי. נעצרת ליד רוזה, וזורקת
לה מעט ירק מבחוץ. ממשיכה ללכת. עוברת ליד חורשת האקליפטוסים
הקסומה הירוקה. פונה שמאלה. הולכת בשביל שמוקף בחוביזות קמלות
ועליהן צצות חרציות במלא שמחתן, תופסות אור אחרון. פרגים
שהתעכבו בתחילת העונה נראים כנקודות אדומות בתוך הירקרק-צהבהב
הזה. חמציץ מציץ מבעד לכמה שיבולים ומציע לי מציצה קלה.
תיזהרי, את לא יודעת איזה כלב השתין עליו קודם.

כבר החשיך, אני לא יכולה לעלות מהמדרון ממנו עליתי. החלק המתון
יותר חסום בביצה, שלמרות שהימים החלו להתחמם, אני לא סגורה
לגבי מצב הצבירה שלה. חוזרת על עקבותי. חוזרת בשביל בעל
החרציות החצופות שמתחילות להיסגר וחושפות את החוביזות המתות
שמניצות עוד פרח סגלגל אחד ואחרון. אין יותר מדי אופציות. אני
צריכה לעבור דרך החורשה החשוכה. צמרמורת עוברת בי כשנמייה חוצה
במהרה את השביל, ואני עוקבת אחר צלליתה. המנורה שנמצאת במרכז
החורשה התקלקלה לפני כשנה ואף אחד לא טרח לתקן אותה. אני הולכת
בשביל שמוביל אותי לתוך שחור שחור. הרוח מנשבת בין העלים
ושורקת אליי. אני לא מקשיבה לה, ורצה מהר ככל שאני יכולה עד
שאני עוברת את החורשה בלי להביט לאחור. חוזרת הביתה.