סערת הרגשות לא נתנה לי מנוח... הרי רק לא מזמן... רק לא מזמן,
ראיתי אותה והכל היה בסדר, היא חייכה אלי...
זה לא שממש הצטערתי. האמת, די שמחתי שהיא איננה. הוקל לי.
היותה חיה ונושמת ונמצאת איתי, כל חיי, כל נשימה שהייתה נושמת
ביחד איתי. ישותה המתהלכת הדירה, כמו רוח רפאים.
משוטטת אצלי בחללי הנשמה.
היא הפריעה לי לחשוב, לנשום אוויר.

בראותה צועדת, דימיוני הוצת בעינויים מתמשכים, כאב לא נסבל,
והבעת העונג שעל פניה, ההבעה שהייתה עולה על פניה, כשכאב לה.
והיא אהבה כשכאב לה... היא נהנתה ממגע האזיקים החלודים שנצמדו
לידיה, לרגליה.
היא נאנחה תוך כדי הצלפות חוזרות ונשנות על בשרה העדין...
היא הייתה מחייכת בזמן שהייתי קושר אותה בתנוחות אקרובטיות
לצינורות המרתף הישן. בגומותיה ניתן היה להבחין באפקט הפליאה,
הציפייה להמשך...
הייתי קושר את עיניה, הייתי סותם את פיה... והיא הייתה קולנית
כשהייתה, זועקת וגוערת כבהמה נשחטת. זה מה שהיא אהבה, זה מה
שחשקה לו. היא ציוותה אותי בחייה להשתלט על חייה שלה. וכן
עשיתי.
היא הרסה את חיי...
ואני הייתי נופל מבור אחד למשנהו, מעמוק לאחד עמוק יותר.
תוהה בחשכה המאיימת לבלוע אותי, יחד עמה.
היא הייתה מרגיזה אותי בכוונה, לא הייתה נשמעת לפקודותיי.
הייתה מפרה את חוקי. הייתי חייב להעניש אותה. פשוט הייתי חייב.
לא הייתה לי בררה אחרת. אתם חייבים להבין את עמדתי...
בהתחלה הייתי חונק אותה קצת. והיא הייתה צופה בי, כאילו מהצד,
במבטה החודרני, כמעט הולם.
אחר כך הייתי מחזק את הלפיתה בצווארה... והיא אף פעם לא אמרה
די. כאילו ציפתה, דוחקת לקראת הסוף המר.
הייתי שומט אותה מידיי. והשנאה שלי כלפיה הייתה בוערת, מבעבעת,
פורצת החוצה.
כל כך שנאתי אותה, שהתמכרתי.
קצות האצבעות בידי תמיד ששו לגעת עוד קצת. לצבוט את פטמותיה
הפצועות, מדממות כמעט.  

בדרך שסללה, הלכתי. בדרכים שהצביע ברגליה, צעדתי.
ואיברי היה מתרומם למראה גופה.
עם הזמן אסרתי עליה ללבוש בגדים. הייתה מתהלכת בחדרים מוגפי
התריסים עירומה כביום היוולדה.
ערוותה מבצבצת תוך שהיא זזה. שערה גולש מצד לצד עם כל תנועה
שלה.
הייתה כאחוזת דיבוק. אינה מתיישבת, אינה נחה, כמעט לא ישנה.
ואני הייתי שונא אותה כל כך.
השנאה אכלה אותי מבפנים. נגסה בלבי, בנפשי, ברוחי. עוד נגיסה
ועוד אחת.

השליטה שלי בה הפכה לדבר של מה בכך. היא הייתה שלי והכל היה
ברור לשנינו. מחשבותיי נדדו אל הסיום. תהיתי מתי זה נגמר.
היא הייתה מתהלכת כך עד הייתה מגיעה לחדר העבודה שלי, שבו
ביליתי פחות ופחות זמן מיום ליום.
מחדירה בי את מבטה המבקש, החושק בחיים ובתאווה.
הייתי מפטיר אותה מאי הנוחות שבין עכוזיה, מוריד אותה על
ברכיה. משם היא ידעה את עבודתה. ואני כל כך שנאתי אותה על כך
שהיא כבר יודעת, שלא מחכה לפקודה ממני.
איזו מין שפחה זו, שעושה את כל העולה לרוחה?
מהכעס שהציף אותי, הייתי מכניס את כולו, לא מאפשר לה לצבור
אוויר בריאותיה, לקחת הפסקה.
והיא רק חייכה, לא הפריע לה דבר. לא הזרע שכיסה את פרצופה, לא
הכאב העמום בגרון, אי ספיקת האוויר.
היא רק חייכה.
מגבירה את שנאתי.

בחודשים האחרונים, לא נותר לנו דבר. אני והיא היינו רק
מזדיינים. התפטרתי מהעבודה. מהכל.
חדר העבודה, המטבח, הסלון, הכל הפך לשדה מוקשים. שדה עינויים.
תוך הבעלות שלי עליה, היא רכשה בעלות עלי.
התמכרתי אליה. שנאתי אותה...
איך היא מעזה? לשייך אותי אליה?
איך???
מי היא, הסמרטוט אחוז תזזית זה?

הו... באיזו מהירות איבדתי את שפיות דעתי. באיזו מהירות
התגלגלתי אל הבור העמוק ביותר. הבור שלה. הבור שהיא חפרה
במיוחד בשבילי. היא חפרה אחד גם למענה. לקראת הסוף. לקראת זה.
הפסקנו לראות חדשות, הפסקנו להתעניין בעולם החיצוני. העולם
שלנו היה כל כך גדוש שלא היה צורך או אפשרות להתייחס לדבר מלבד
לנו. השנאה שלי כלפיה הפכה להיות הרסנית.
הייתי מעניש אותה ביתר כוח, מכריח אותה להגיד שאפסיק. והיא רק
חייכה.
למה היא ציפתה?

הייתי לופת אותה חזק יותר, הייתי מצליף בה עד טיפות הדם
הראשונות. הייתי מזיין אותה עד אילוף כוחותיי. זה היה נורא.
אילו יכולתי, הייתי מוחק אותה מראשי, את החיוך המקולל שלה.
החיוך שהיא חרטה עם סכין ציידים על קרקפת ראשי ביום הראשון שבו
ראיתי את שפתיה מתמזגות עם השיניים הצחורות לחיוך מהפנט, עוצר
נשימה. מושלם.

היא לא עצרה אותי, לא אמרה לי ולו מילה תוך כדי הענישה, וגם לא
תוך כדי. וגם כשהזדיינו היא לא אמרה מילה, גם אם הגזמתי...
השנאה פרצה את מחסומיה וגלשה לה על פני חיינו. הדירה החשוכה
הפכה להיות קודרת ובלתי מזמינה, והרי באמת לא רצינו אף אחד
בביתנו. אני מניח שאף אני והיא לא רצינו להימצא בה.
ביום האחרון לחייה חדרו מבעד לווילונות האפורים, מלאי קורי
העכביש, נצנוצי אור, שמש חדרה לביתנו. נזכרתי בעונות השנה.
בשמחה, בחיוכים של אנשים אחרים. נזכרתי במכוניות הנוסעות על
כבישי המדינה, נזכרתי בחיים.

שכחתי אותה ואת החיוך שלה לרגע קט.
העננים כיסו את שמי עולמי והשמש התפוגגה בצלם.
הפעם לפתתי את צווארה מאחור, כאילו שלא תדע מי מעניש אותה.
והיא הצליחה להסתובב עם פניה אלי.
וחייכה. היא כל כך נהנתה מהכאב שלא העזתי להפסיק. השנאה התגברה
על צלילות דעתי ובנשימתה האחרונה היא פלטה "תודה" עמום שכזה.
בסופו של דבר, הצטערתי על שלא אראה שוב את חיוכה.
הרי כל כך שנאתי אותה שאהבתיה.

הסיפור אינו מבוסס על אירועים אמיתיים והדמיות בדויות.