זהו, זה נגמר.
החודש וחצי הכי יפים בחיים שלי נגמרו.
הוא אומר שהוא מרגיש תקוע בקשר שלנו.
שאנחנו סתם עומדים במקום.
שאנחנו יותר ידידים מחברים.

אבל, אולי הוא צודק.
ואולי, זה ילך הרבה יותר טוב סתם, בתור ידידים.
ואולי, התקופה החדשה שנפתחה בחיים שלי תהיה הרבה יותר טובה
מהקודמת.
ואולי, כל סיום הוא באמת התחלה חדשה.
בסך הכל, היה לי כיף.
והיה לי טוב, ואני שמחה על כל רגע, שנייה ודקה שעברתי איתו.
אני חושבת שזה לא באשמת מישהו אחד, זה באשמת שנינו, זה קרה
בגלל שנינו, וזה גם היה צריך להיגמר.
כל הקשר הזה התחיל בכלל בגלל הגורל, ואולי הגורל שלו היה שהוא
יסתיים עכשיו.

אבל עדיין קשה, ואני עדיין מתגעגעת אליו, לכל דבר בו, לצחוק
שלו, לנשיקות שלו, לחיבוקים שלו, לסתם לשבת ולדבר איתו, אבל
אני מאמינה שהזמן ירפא את הפצעים.

"הלב הוא כד חרסינה עדין
וההיגיון הוא הפיל שדורך על הכד
ואילו הדבק, המצרך הכי בעייתי בכל הנוסחה הזאת
הדבק, הוא הזמן"