מילניום. 1000 שנה חיכו לזה. אני רק 15. כשהגעתי לשנה ה- 16
שלי, חודש לפני המילניום, גיליתי שזה לא ממש מעניין אותי בעוד
שכל העולם היה בהיסטריה מעניין הבאג 2000 שעלול להרוס את
העולם. כולם חשבו "מה נעשה" "צריך לקנות שימורים" "איזה שמלה
לקנות" "ואם לעזאזל אני יעביר את המילניום". רק אני חשבתי כמה
כיף יהיה להתעורר בבוקר למחרת שבכבישים יהיה עשן, ומכוניות
יהיו מרוסקות ויהיה שמש בכל מקום על כל העולם, ולגלות שאני
נשארתי לבד ביבשת שלי ויש רק עוד מישהו אחד ביבשת אמריקה אפשר
אפילו לקרוא לו סבסטיאן או אלכסנדר (רק בגלל שאני אוהבת את
השמות הללו). אין עוד אף אחד ברחוב, עיר, מדינה, יבשת, עולם
שלי.
ביום של המילניום, לא רציתי להישאר כאן עם אותם אנשים, אותם
מקומות ואותה אווירה מסריחה. רציתי ללכת לשבת בווילג' עם כל
האנשים "המגניבים". אבל, מה לעשות. נשארתי בארץ. נשארתי
בחולון, ואם זה לא מספיק, נשארתי במיטה אצלי בבית - לבד. מה
אני אגיד לכם, היה מהנה ללא ספק.  בהתחלה קצת סבלתי, כי היה לי
חבל על השמלה שקניתי בשינקין, אולי גם איפשהו בפנים הרגשתי
פספוס של הסטוריה, אבל אחרי 5 דק' זה נעלם כלא היה.
אז נשארתי במילניום בבית, ביג דיל. באותה דקה זה היה נשמע
נורא, אך יום למחרת כאשר כולם התקשרו לנחם וסיפרו לי כמה שהיא
להם מסריח , לדעתי הרגשתי לא רק מעין הקלה, אלא גם סוג של
שמחה. אפילו גדולה.
אז לא כמו כולם, חגגתי יום אחרי, ולא במסיבה, אלא סתם בבית קפה
בשינקין (קפהטו) וגם לא עם כללללל החבר'ה אלא סתם עם ליאורה.
קשה לי להגיד שזה היה מרגש כי אפילו זיקוק לא היה שם. אבל היה
לי שוקו עם קצפת. בדיוק כמו שאני אוהבת, ואפילו שחזרתי הביתה,
חיכה לי על השולחן במטבח המבורגר וצ'יפס של הבורגר ראנץ' אז
תקעתי בתוך ההמבורגר זיקוק. וכך חגגתי את המילניום.