האירוע הגדול ללא ספק של השבוע שהייתי בו הוא סיום קורס
קצינים, וקצינות.
יש משהו מעניין בטקסי סיום של קורסים צבאיים.
נתחיל מתזמורת צה"ל, חבורה של ליצנים, עם חגורות אדומות
וכובעים לבנים וסיכה עוד יותר גרוע אפילו , שבראשם עומד טיפוס
עם שרביט, ומסובב אותו כאילו הוא איזה לוליין בקרקס.

את הבחור הזה אני זוכר עוד מטקס סיום קורס תכנות, מסובב את
המקל עם 2 הידיים בתנועות סיבוביות, הופכיות ועוד.

אני חושב שמישהו צריך להגיד לו לנסות משהו חדש. אולי ג'אגלינג,
או יריקת אש מהפה. הקטע עם המקל מה-זה נדוש. בטירוף.

בסוף תזמורת צה"ל עומדים 2 בחורים, נחמדים למראה ומעט שמנמנים
שמחזיקים כלי, די גדול, שמורכב מהמון צינורות אינסטלציה, כאלה
שאפשר לראות בכל שירותים, בחיבור אקראי, ככה שיתאים למבנה הגוף
שלהם. הם קוראים לדבר הזה "טובה", וזה עושה קול, איך לומר זאת
בעדינות, של פוקים רעשניים.

לאחר שהם עושים סיבוב הלוך וחזור ברחבה, ע"מ שכולם יראו את
קואורדינציית הידיים של המוביל ואת היצירתיות של המאספים. מגיע
תור החיילים לבמה. וכאן, זה הקטע המעצבן.

כולם מצפים שצוערי הקצונה יעלו, אבל לא! מה פתאום! למה לעשות
את זה ישיר, אם אפשר למתוח את הקהל עוד?

אז עולה מפקד המסדר.
ומפקד בית הספר.

שמקבלים את הרמטכ"ל.
ואז צריכים להגיע גם הסמלים.
ומפקדי הצוערים.
ומסדר הדגל.
שמקבלים את ראש אמ"ן,
ומפקד החיל,
ומפקד היחידה,

ובשלב מסוים, אחרי שאתה עייף מכל הכפיים שאתה צריך לתת, וכל מה
שאתה שומע באוזניים זה רעש תופים מטורף, כמו שרק הצבא יודע
לעשות (והליצן עם התופים בתזמורת הצבאית), אתה פתאום שומע
שהקצינים החדשים עולים.

אבל למה לא למתוח עוד?? אז מכבים את האורות, וכאשר לנשק של כל
צוער מודבק StickLite (תיראו, הצלחתי לרשום מילה שלמה
באנגלית!), הם נכנסים.

בשלב הזה כולם במתח, כי לא ברור אם אלו באמת הקצינים החדשים או
גחלילויות ששאבו את אוויר הכור הדימונאי, ואז נדלקים האורות,
קולטים שזה לא יצפאן, מחיאות כפיים והכל.

בשלב הזה מתחיל כל הבלאגן של "עמוד דום, עמוד נוח, ישר שורות
לימין, עם רווחים, בלי רווחים, התחל מהשמאל, דגל'שק, ידיים
למעלה, על הראש, על הכתפיים, 1,2,3" ושאר שטויות ש-רס"רים
סמכותיים יודעים להגיד.

ובינתיים מטרטרים את הצוערים הלוך וחזור, קדימה ואחורה כדי
שיהיו עם הפנים לנואמים, ועם הפנים לקהל לסירוגין, ועוד ועוד.

פה, יש קטע שבחיים לא הבנתי. לפעמים שומעים את הרס"ר צועק,
שימו לב - ברצף :

עמוד דום.
עמוד נוח.
הצג שק.
דגל שק.
עמוד דום.


למי שלא הבין מה הולך פה, אז הנה הסבר קצר - הצוערים סוגרים את
הרגליים, פותחים את הרגליים, מראים את הנשק, ושוב סוגרים
רגליים.

רבאק! למה? קודם כל, שימו לב שהם חזרו לעמידת המוצא. עמידת
דום. אז למה היה צורך בכל הטרטור הזה, אם זו התוצאה הסופית?
תשאירו אותם בדום מלכתחילה וזהו.

ולמה הראיתם לנו את הנשק? אנחנו יודעים שהוא שם. אנחנו מספיק
חכמים להבין שהדבר השחור שאתם מחזיקים זה לא כושי עברי (איך הם
נכנסים לי לכל פוסט, לעזאזל?!), אז מה הרעיון פה, לעזאזל?

מיד לאחר מכן, שרים התקווה, וזה רגע לא קל של אופטימיות.

בתור אחד שזו הפעם השנייה שלו בטקס סיום קורס קצינים, כאשר
הפעם הראשונה הייתה לפני 3 שנים תמימות, לא ממש נראה לי היה
חוקי לעשות משהו אחרי שירת התקווה.

אבל כמובן, שהקצינים צריכים לעשות צורות - מנורה, מספרים, סתם
משולש, ומחברת חשבון. וכמובן, בשביל שהקהל יראה את הצורות שהם
עושים, הרס"ר אומר להם "הופ" כדי שיתכופפו.

מילה קטנה לרס"ר : אתה לא יכול להיות קצת יותר מנומס ולהגיד
"תתכופפו" מה זה "הופ"? מה אתה, בשוק?

ועוד מילה קטנה לרס"ר המסדרים, בשקט בשקט : אנחנו לא באמת
רואים את הצורות שהם עושים... צריך להיות ממש באוויר כדי לראות
את זה. תלמד את הלקח להבא, טוב? שירת התקווה, ותן לנו ללכת
הבייתה. זה טקס לילה, ויש אנשים שיש להם עוד נסיעה של שעתיים
חזרה.

וכמובן, בסיום הקורס ספירה לאחור עד 10, או מ10, איך שתירצו -
וזריקת כומתות. ופה יש סיווג של 2 זרמים עיקריים בקרב זורקי
הכומתות - בנים ובנות. מצטער אם זה נשמע מעט שוביניסטי, אבל יש
מחקרים שמוכיחים את זה.

השוני העיקרי בין בנים לבנות בזריקת הכומתות הוא מה שעובר להם
בראש שנייה לפני שהם זורקיםזורקות את הכומתה :

בנים - "שיואו! סיימתי קורס קצינים!! הללויה! איזה כיף! יאללה
לזרוק את הכומתה!"

בנות - "שיואו! סיימתי קורס קצינים!! הללויה! איזה כיף! יאללה
לזרוק את הכומתה! אבל רגע... איך אני אמצא אותה אחרי זה?"

ואז, רואים חצי מהכומתות נזרקות לגובה של 6 מטר באוויר, והחצי
השני, נזרקות לגובה חצי מטר.


וזהו, אחרי זה חיבוקים, נישוקים, הרבה מזל טובים, דליים של מים
שנשפכים, עם שמפנייה, ולמהדרין - הכנת עוגה על מדיו על הקצין
הטרי.


עוד קורס הסתיים לו, התזמורת הצבאית ממשיכה לחיות, והעולם
שותק.