ישבנו אני ואבא במרפסת, באותו בית רדוף זיכרונות. הוא עישן
ואני שתקתי, בעצם על מה יש לדבר כאן, הכל אותו דבר בלי שום
הקלה, קשה ומכעיס. שום דבר שקרה בשנתיים האחרונות לא הקל
עלינו.
הכל התחיל לפני שנתיים כשאימא חטפה סרטן. לא היה רגע עצוב יותר
מזה בכל החיים שלי! חצי שנה היא שכבה על המיטה, גם בבית וגם
בבית החולים, עד שבסוף, יום אחד לפני ליל הסדר, היא נכנעה.
הרופאים לא חזו את זה בכלל, היא מתה דווקא אחרי שהם אמרו
שהייתה הקלה, ואז במקום שהסדר יהיה סדר הוא הפך להיות שבעה,
שעה שכל ישראל חגגה לה, כאילו מתוך טרגדיה שנכתבה בשבילנו.
יצא שהיא מתה חודש לפני שאייל, האח שלי, עמד להתגייס. זה חרבן
לו לחלוטין את הטירונות. במקום חודש הוא היה שם חודשיים בגלל
שהוא כל הזמן הלך מכות. פעם אחת הוא אפילו שבר לאחד מאלה שהיו
אתו שם את היד. אייל היה תמיד היה חזק מאוד והוא שילם על זה
ביוקר. העבירו אותו מחיל הים למשמר הגבול, ועוד בג'נין. עכשיו
הוא סובל שם ואנחנו בקושי רואים אותו, רק מקבלים ממנו מכתבים.
חצי שנה אחרי שאימא מתה נאלצנו למכור את הבית כי שכר הדירה
היה גבוה מדי ואבא פוטר מהעבודה.  אומנם מצאנו דירה זולה בתל
אביב, אבל השכונה קשה. כבר הרביצו לי כאן לפחות ארבע פעמים,
ופעם אחת אפילו פרצו לנו לבית, אבל למזלנו תפסו את הפורץ.    
                                                           
                  לפחות אבא הצליח להשאיר אותי בבית ספר שלי,
אבל רק אחרי שהוא מכר את כל התכשיטים של סבתא ואימא וגם את
המכונית.  את סבתא בכלל לא הכרתי, היא מתה עוד כשאבא היה ילד,
לכן אהבתי את התכשיטים, הם היו זיכרון ממנה. אחרי חודשיים אבא
מצא עבודה חדשה במפעל, אבל הוא פוטר ממנה אחרי שלושה חודשים כי
המפעל פשט את הרגל. הדוד שלי יוסי החליט לעזור וקנה לנו אוטו
חדש. אבא אמר לו שהוא יחזיר לו את הכסף ברגע שיוכל, אבל יוסי
אמר לו שאם רק יחשוב על זה הוא לא ידבר אתו יותר לעולם.

עברה שנה מאז שאימא מתה, ואבא סוף סוף מצא עבודה טובה בהובלות
של חברת מחשבים. במשך חצי השנה המצב לאט לאט השתפר, למרות
שעדיין היה קשה בגלל אייל, אבל אז זה קרה, כמו שאבא תמיד חשש.
אייל חטף כדור בג'נין. אבא התעלף ברגע שסיפרו לו על הפציעה וזה
היה קטע מה זה מפחיד. אייל הובל לניתוח חירום והיה בבית חולים
במשך שלושה חודשים, כשכל הזמן חייו בסכנה.
אבא באותו תקופה היה לפי דעתי על סף התאבדות. הוא גם כמה פעמים
השתכר, אבל הוא יצא מזה אחרי שאייל התאושש ושלחו אותו לחודש
בבית. התקופה הזאת הייתה  נעימה ומדכאת כאחד, משום שאיל היה
בבית, אבל הוא היה פצוע, ולמרות שהוא לא היה בג'נין,  החזרה
לשם  לא הייתה רחוקה בכלל. בסוף איל חזר לשם, ואתו חששות
חדשים.
שבועיים אחר כך סבא חטף אלצהיימר והוא בסך הכל בן שבעים. עכשיו
הוא גר אצלנו, ושכרנו בשבילו פיליפינית. מאז לא היו צרות חדשות
למזלי, והנה אנחנו, אני ואבא, יושבים במרפסת.

אבא עישן את שארית הסיגריה ואז זרק אותה לרצפה וכיבה אותה
בעזרת העקב של הנעל. הוא קם ופנה לעבר המטבח. "יואב, מה אתה
רוצה לאכול?" שאל אותי, "מרק או סלט?" "מרק" עניתי לו, "בא לי
הערב משהו חם". "אין בעיה יואב, עוד שעה הוא יהיה מוכן".
אבא נכנס למטבח ולאחר עשר דקות בערך שמעתי אותו קוצץ משהו, או
פטרוזיליה או גזרים, תלוי איזה מרק הוא עמד להכין, לרוב זה היה
מרק ירקות, אבל לפעמים הוא היה מכין גם מרק עגבניות ולעתים גם
מרק בצל.
נכנסתי למטבח והתיישבתי על יד השולחן. רק התיישבתי ואז פתאום
התחילו לעלות קולות של בכי וצעקות מחדר השינה הסמוך למטבח.
"שוב סבא התעורר", אמר אבא. "יואבי בקשה שים מים על הגז, נראה
לי שסבא ירצה קפה".
סיפרתי לכם שסבא חטף אלצהיימר. אם אינכם מכירים את המחלה עליכם
לדעת שמדובר במחלה נוראית שבמהלכה נהרסים תאי המוח, אנשים
שוכחים מי הם, היכן הם, איפה הם, הם מתנהגים הרבה פעמים בצורה
מוזרה מאוד, לעתים קרובות הם גם חיים את העבר הכואב. כך גם סבא
שלי. כדי להבין את התנהגותו עלי לספר לכם את עלילות הילדות
שלו. אתם מבינים, סבא ניצול שואה. הוא ברח מליטא לרוסיה. אני
חושב שאתם יודעים כמה קשה החורף ברוסיה, והוא היה קשה במיוחד
לסבא, שנאלץ להסתתר כל הזמן, גם מהנאצים וגם מהתושבים
המקומיים, שניסו להסגיר אותו. הוא חיי רוב המלחמה במרתף נטוש
וקפוא. אמנם אוכל ומים היו לו, כי ידע היכן להשיגם, אבל מהקור
לא היה מנוס. הוא לא יכול היה להדליק אש במרתף, וכדי לחמם את
עצמו הוא התכסה בסמרטוטים.
בסוף הפרטיזנים מצאו אותו, והם הצילו אותו, אבל סבא נושא איתו
את הצלקות מהקור עד היום. ועכשיו אתם אולי תבינו למה סבא מתנהג
כך, הוא בטוח כל הזמן שהוא ברוסיה בחורף, בטוח כל הזמן שהוא
במרתף שם.
שמתי את המים על הגז וחיכיתי שירתחו. "אני הולך להביא את סבא",
אמרתי לאבא ויצאתי מהמטבח.
סבא שכב על המיטה מכוסה בשתי שמיכות עבות וצרח. "קפוא כאן, קר
לי, קר לי".  הוא היה מכוסה בשתי שמיכות ולבוש וסט מצמר עבה,
כאן בקיץ. זה פשוט היה שובר לב כל פעם מחדש. "הכל בסדר סבא, זה
רק אני" אמרתי לו, "הכל בסדר, לא קר בכלל סבא, עכשיו קיץ, בוא
אתי סבא, אני אכין לך כוס קפה".
ישבתי על ידו ואחזתי לו את היד, זה תמיד מרגיע אותו, הרבה יותר
מהדיבורים שלי. הוא אומנם עוד צעק מדי פעם וניסה להתכסות, אבל
אני לא נתתי לו, רק חיבקתי ואותו ודיברתי אתו. "אז מה סבא,
תבוא אתי למטבח? אבא עכשיו מבשל מרק ואני אכין לך כוס קפה".  

תפסתי לו בידיים ולאט לאט הקמתי אותו על רגליו. הוא רעד עליהן
משום שלא היה מרבה לצאת מהמיטה. שמתי את זרועו מעל כתפי ולאט
לאט הצעדתי אותו למטבח. הוא מעד כמה פעמים ואז היה צריך להקים
אותו על רגליו, וכל זה למרחק של פחות מעשר מטרים. מחלה ארורה.
כשהגענו הושבתי אותו בזהירות על יד השולחן. "עכשיו חכה כאן
סבא, אני הולך להכין לך כוס קפה כמו שהבטחתי", צעדתי אל המטבח
ונטלתי את הקומקום. המים כבר רתחו, ותוך פחות מדקה עשיתי לסבא
כוס קפה. כבר היה לי ניסיון בזה, כי סבא עוד לפני המחלה אהב
קפה, והרבתי להכין לו. עכשיו כשהוא חולה זה אחד הדברים
העיקריים שמרגיעים אותו, ואנחנו מרבים להכין לו יותר מתמיד.
הגשתי לסבא את הקפה, והוא הריח אותו. "חסר סוכר", מלמל בפיזור
נפש. הלב שלי הפשיר מעט, זה היה כל כך מעודד לראות את סבא אומר
משהו שקשור למציאות, ולא לראות אותו סובל מקור מדומה בקיץ. סבא
לגם לגימה קטנה, אבל הקפה נזל מהכוס ונשפך לו על הידיים, רכנתי
לעזור לו, תפסתי את כוס הקפה, וסבא שתה מידי. אחרי שהוא סיים
הוא הניח את ראשו על השולחן והתחיל להתנשף. כל פעולה קטנה כבר
הייתה בשבילו מאמץ נוראי. ישבנו שם על יד השולחן כשסבא אוחז לי
בזרוע, מנהג שלא עבר לו גם עם המחלה.
אחרי שעה לערך שבמהלכה סבא נרדם לי על הכתף, אבא הגיש לנו שתי
קערות מרק. "אבא תתעורר, ארוחת ערב", הוא אמר בשקט לסבא. סבא
לאט לאט פקח את עיניו והביט בקערת המרק שלו. "אבא, עשיתי לך
היום את המרק שאתה הכי אוהב, מרק בצל".
סבא הריח את המרק, לרגע פניו קיבלו את אותה ההבעה שהייתה לו
פעם לפני המחלה, אבל אחרי שניה חזרו והפכו להיות שוב הפנים
המפוחדות והעצובות שבזמן האחרון תמיד הסתובב איתן. הוא דחה את
הקערה והזיז אותה הצידה.
"מה נעשה, בזמן האחרון הוא בקושי אוכל משהו" אמר לי אבא בדאגה.
"חשבתי שאם אתן לו מרק בצל יאכל, אבל הוא לא נוגע כמעט בכלום.
ואני כבר מתחיל להיות מודאג".
גם אני הייתי מודאג, ולכן ניסיתי להאכיל את סבא, אבל הצלחתי
להאכיל אותו רק איזה חמש כפות. אחרי שהצלחתי להאכיל אותו את
הכף החמישית הוא לקח את הקערה, בהתחלה רק הביט בה בלי לזוז,
ואז זרק אותה על הרצפה. הקערה התנפצה בקול, והמרק הלוהט נשפך
בגל על הרצפה. "אבא", קרא אבא בכעס. הוא עזב את הכיריים, לקח
סמרטוט והתחיל לנקות את הרצפה. הוא שפשף אותה בעצבים ולא שם לב
שהוא רק מכתים את הרצפה עוד יותר. רכנתי להגיד לו את זה, אבל
כשהתקרבתי ראיתי שלאבא יש דמעות בעיניים. הייתי די בהלם, אבא
כמעט אף פעם לא בכה, אפילו בהלוויה של אימא הוא בקושי הזיל
דמעה, אבל עכשיו הוא בכה ועוד איך, הוא בכה כל כך עד שהדמעות
נזלו על הרצפה ושטפו את המרק .
"אבא, הכל בסדר", אמרתי לו בלב שבור, "לא, לא הכל", אבא בכה
תוך שהוא מנגב את פניו בידו, "ממש לא הכל בסדר. אבא שלי משתגע
והולך לנגד עיניי ואני לא יכול לעזור לו בכלום, הוא בקושי
מכניס לפה שלו משהו לאכול, ואם מנסים לתת לו הוא שופך את זה על
הרצפה, ועכשיו גם הפיליפינית עזבה אותנו ואין לנו דרך להשאיר
אותו לבד בבית, אייל נמצא בג'נין וכבר שבוע לא קיבלנו ממנו
מכתב, מה אם שוב קרה משהו?, אני בקושי ישן בלילה בגלל סבא, אבל
הדבר שהכי מפחיד אותי הוא עניין העבודה, אתה יודע יואב, כל
הערב שלא דיברתי זה רק מעניין אחד, שוב פיטרו אותי".
"מה,?" קראתי מזועזע, זה היה יותר מדי, עד שסוף סוף אבא מצא
עבודה נוחה מפטרים אותו. "למה לכל הרוחות פיטרו אותך?" שאלתי
אותו.
"כי דרשו ממני להסיע משלוח גדול של מחשבים לאילת ביום שבת",
אבא ענה לי בבכי, "אמרתי להם שיש לי אבא עם אלצהיימר בבית ואני
צריך להשגיח עליו משום שהפיליפינית ששכרתי לו עזבה, ושאני לא
יכול להשאיר אותו אתך, אבל בעל המפעל הוא איש חמדן ונתעב, הוא
אמר לי שאם אני לוקח לבית שלי איש שכבר עבר זמנו במקום לתת
אותו לבית אבות אז זה בעיה שלי, ושאם אני צריך כל כך להשגיח
עליו אז מעכשיו זאת לא תהיה בעיה, משום שאני מפוטר. זה לא הולם
לתת עבודה לאיש שמגביל את הרווחים הוא אמר לי. מה אני אעשה
עכשיו, בקושי נשאר לנו כסף, בקושי נשאר לנו אוכל, אבא צריך
הרבה קפה, מאיפה אני אשיג לנו את כל זה."
לא ידעתי מה לענות, הייתי די בהלם. אחרי שסוף סוף המצב קצת
השתפר הוא חוזר להיות רע עכשיו. לא אמרתי כלום ורק חבקתי את
אבא שבכה ממש כמו ילד, ואז ברגע שגם בעיניים שלי התחילו לעלות
דמעות, נשמעה דפיקה חזקה בדלת.
אבא הפסיק לבכות מיד והביט אל הדלת. אחרי שניה נשמעה שוב
דפיקה, אבל אבא רק ישב והביט בדלת. לא יכולתי לתת לאדם לדפוק
כל הערב על הדלת ונגשתי אליה, אבל שום דבר לא הכין אותי לקראת
מה שאני עתיד לראות. ברגע שפתחתי את הדלת, הלב שלי ממש הפסיק
לפעום. בפתח - לבוש מדים, מחזיק תיק ענק על הכתף, עמד לו,
אייל.
"אייל", צרחתי בכל הכוח וזינקתי עליו. אייל הפיל את התיק שלו
מהכתף והרים אותי בחיבוק ענק, זה היה נפלא ממש, לחבק את אייל
אחרי ששבוע לא שמענו ממנו כלום. חיבקתי אותו בכל הכוח עד
שהתחילה לעלות בי שוב העצבות, עזבתי אותו וירדתי אל הרצפה. "מה
נשמע יואבי", אייל שאל בשמחה כשהוא מרים את התיק ונכנס הביתה,
"כמה נפלא להיות פה שוב, יש לי כל כך הרבה לספר לכם", הוא אמר
בשמחה. הוא הוריד את התיק על יד הספה וחייך חיוך מאושר ואז הוא
הבחין באבא שישב לו הרצפה מסתכל בו בהלם. "אבא, מה אתה עושה על
הרצפה?" הוא קרא לו מעט מופתע, "בוא ותן חיבוק לילד שלך". הוא
נגש אל אבא והרים אותו מהרצפה בחיבוק של דוב. אבא בהתחלה לא
חיבק אותו חזרה, אבל אחרי שניה בערך,הוא השעין את פניו
המחוספסות על כתפו הגדולה של אייל וכרך את זרועותיו מסביב
לצווארו, לא היה רגע כזה בכל החיים שלי, חשבתי לעצמי מביט
בתמונה הנדירה הזאת שהייתה ממולי. כל אותו זמן סבא ישב על
הכיסא ונדנד את רגליו כאילו כלום לא קרה. הבטתי באבא ואייל
ושתקתי, רציתי לחרוט את זה בזיכרוני לנצח, אבל לפני שהספקתי
לצלם את זה ולהכניס לי את זה עמוק בראש, התמונה השתנתה. אבא
התחיל לבכות לאט לאט לאייל על הכתף, בסוף הדמעות התגברו, והפכו
לבכי תמרורים קורע לב. בהתחלה אייל לא קלט שאבא בוכה לו על
הכתף, אבל ברגע שהביט באבא וראה אותו בוכה עזב אותו, "מה קרה
אבא?", שאל מופתע, "אתה לא שמח לראות אותי?" גם אני התכופפתי
והזלתי דמעה, לא רציתי להפיל את זה על אייל שרק חזר. אבא
בינתיים קצת התגבר על עצמו וניגב את פניו, "לא אייל שלי, אל
תהיה עצוב", הוא אמר לו בקול שבור, "אין מאושר ממני לראות
אותך, זה פשוט הכל, כל מה שקורה כאן, אין לזה הכנה בכלל, וזה
כל כך מייאש", אמר אבא והתחיל שוב לבכות.
"אבא אבא תירגע", אייל אמר לאבא ואחז לו בכתף, "אבא תירגע, הכל
בסדר. אני לא כל כך מבין למה אתה מתכוון, ואני רק הגעתי לכאן,
בוא תשב בקשה, ותסביר לי הכל, ואחרי זה נראה מה לעשות, רק בקשה
תפסיק לבכות, זה לא נעים אחרי שיותר מחודשיים לא ראיתי אתכם."
אבא התיישב בכיסא, ואייל התיישב לפניו, אבל לא לפני שהוא נתן
לסבא חיבוק קטן. "טוב אבא, עכשיו בבקשה תסביר לי".
אבא התחיל לספר, גם אני באתי והתיישבתי על ידם, לא רציתי להיות
מרוחק מהם. אבא סיפר לאייל את כל מה שקרה בחודשיים האחרונים
שהוא לא היה כאן איתנו, על ההידרדרות במצב הנפשי של סבא, איך
שהוא כמעט לא אוכל כלום, איך שהוא כל הזמן טוען שקר לו ושהוא
נמצא בחרף ברוסיה ואנחנו לא מצליחים לעשות בשבילו שום דבר, איך
שהוא כל הזמן צועק ובוכה ומפריע לנו לישון בלילה, איך שאין לנו
דרך לקנות לו תרופות, ואז על איך שלנו כמעט לא נשאר כלום, איך
שבקושי יש לנו אוכל, בקושי נשאר לנו כסף, ובעיקר שאין לנו
מספיק קפה לסבא שזה דבר שהוא כל כך צריך, ואז אבא סיפר לו על
הצרה הכי גדולה בכל העניין, שהוא בכר לא יכול לעזור לנו משום
שפיטרו אותו פעם נוספת, ולמה פיטרו אותו, וגם על איך שדאגנו לו
לאיל כי לא קיבלנו ממנו מכתב כבר שבוע. ואז אבא עוד פעם
לבכות.
אייל הקשיב לכל הסיפור בפנים כבדות, וכשאבא סיים וחזר לבכות
הוא תפס אותו בחיבוק ונישק אותו על ראשו. "טוב אבא, המצב באמת
לא כל כך טוב," הוא אמר לאבא, "אבל אל תדאגו" הוא אמר לנו
בעידוד, "יש כאן כמה דברים שאני יכול לעזור בהם בהחלט". "כמו
מה למשל?" אבא שאל בפנים מעודדות מעט. "טוב, למשל בעניין הקפה
אתם לא צריכים לדאוג בכלל" הוא אמר לנו בחיוך, הוא ניגש אל
התיק, פתח אותו, והוציא מתוכו שלוש קופסאות קפה מלאות.
"מאיפה השגת את כל זה אייל?" אבא שאל מעודד מעט."אה, אני לא
שותה כמעט קפה שמה בג'נין", אייל אמר לאבא, "אני שותה בעיקר
תה, אתה מבין אני מעדיף משהו שאפשר להוסיף לו דבש, זה יותר
מחמם".
הוא נתן לי את הקופסאות, "מה אתה אומר יואבי, תכין לכולנו
קפה?" הוא שאל אותי, "לא שתיתי כלום כבר שעה וחצי".
"אין בעיה אייל", אמרתי לו והלכתי אל הכיריים. בזמן שמילאתי את
הקומקום במים שאלתי את אייל, "ואיך בדיוק הגעת אלינו מג'נין?"
אייל צחק מבסוט, "פשוט הצלחתי לעצור שלושה מחבלים שעמדו לבצע
פיגוע תופת כאן בתל אביב, מפקד החטיבה היה מבסוט ממני ונתן לי
פרס, וגם מגיעה לי רגילה, חודש ימים אני הולך להיות אתכם
עכשיו, חודש שלם רק אתכם".
"אייל זה נפלא" אמרתי לו ומזגתי מים רותחים לארבע כוסות,
"עכשיו תוכל קצת להירגע מכל הכדורים האלה שם".
"כן, זה נפלא אייל", אמר אבא , "אבל עדיין אנחנו עמוק בתוך
הבוץ. קפה נתת לנו, אבל מה עם אוכל וכסף, איך אנחנו נשיג את כל
זה".
"תירגע אבא," איל אמר לו, "פשוט תשכח מזה עכשיו, תאמין לי הכל
יסתדר לנו. כבר היינו במצבים קשים הרבה יותר והסתדרנו".
"קשה לי לשכוח את זה אייל" אבא אמר מודאג. הבאתי לשולחן את
הקפה לכולם, "בוא אבא, תשתה את הקפה וזה יעודד אותך" אמרתי לו
ואחזתי בידו, "אתה תראה, כמו שאיל אומר, בסוף הכל יהיה בסדר".
ישבנו על יד השולחן ארבעתנו ושתינו את הקפה. אייל אחז בידו
המקומטת של סבא ושתה את הקפה בחיוך, סבא השעין את ראשו על כתפו
של אייל ונרדם עליה, "באמת לא נעים לראות את סבא במצב כזה" הוא
אמר לי בעצבות.
כשכבר עמדנו לגמור את הקפה, נשמעה עוד דפיקה בדלת. "מעניין מי
זה עכשיו" אמר אבא, הוא ניגש אל הדלת ופתח אותה. הפעם, מי שעמד
שם לא היה מישהו מוכר בכלל, אף אחד אחד מאיתנו לא ראה אותו
מעולם.
הוא היה גבוה , רזה וגם מעט קירח, חבוש משקפיים ולבוש חליפה
מהודרת, אוחז בידו תיק עור יוקרתי, הוא נראה לנו כאיש עסקים
מצליח.
"האם  הגעתי אל משפחת ליבוביץ?" הוא שאל את אבא בקול מחוכם,
אבא בהתחלה נראה די בהלם ובמקום לענות נענע בראשו.
"או קיי, אז בוא ניגש ישר לעניינים מר ליבוביץ" אמר הזר. הוא
נכנס הביתה והתיישב על יד השולחן בסלון.
"אפשר להציע לך קפה?"  שאל אייל את האורח בנימוס. "לא, תודה
לכם" אמר בלבביות, שם את התיק על השולחן ופתח אותו. "כמו
שאמרתי ניגש ישר לעניינים" אמר לכולנו. "אני הוא עורך דין תומר
גרינברג, ואני באתי אליכם עכשיו בעניינים משפחתיים. בואו תנו
לי לספר לכם סיפור. היה לי לקוח שגר באמריקה הדרומית שנפטר לא
מזמן, איש מאוד עשיר, שפעם חי בארץ. יום אחד הוא צלצל אלי
וביקש שאכין לו בארץ צוואה. אתם מבינים - בדרום אמריקה לא היו
לו קרובים, אבל בארץ כן, קרוב אחד למעשה, שאתו ניתק קשר לפני
שנים".
"אני לא זוכר שסבא אמר לי שיש לו קרובים בדרום אמריקה" אמר
אייל לעורך דין. "כמו שאמרתי, הוא ניתק אתו קשר לפני שנים, אבל
הוא סיפר לי שלא מזמן ניסה לחזור לדבר אתו אחרי לא פחות
מחמישים שנה שבהם לא החליף עמו מילה, הוא אמר לי שאפילו משפחתו
של קרובו אינה מכירה אותו, אך כשניסה לצלצל אליו, התברר לו
שאותו קרוב חלה באלצהיימר. הוא אמר לי לכתוב את כל הצוואה רק
בשבילו ובשביל משפחתו של קרובו ששמו יוסף ליבוביץ. הוא גם נתן
לי את הטלפון הישן שלו, צלצלתי ועשיתי שם בירור ואז סופר לי
שהוא עבר להתגורר לא מזמן עם בנו, בתל אביב. עכשיו תן לי לשאול
אותך שתי שאלות: האם אתה הוא חיים ליבוביץ?" "כן", ענה אבא
בהתרגשות.
"האם שם אביך הוא יוסף ליבוביץ?" "כן", ענה אבא, רועד בכל
גופו. "והאם אביך חולה אלצהיימר והתגורר עד שחלה ברח' כצנלסון
בתל אביב?" "כן", ענה אבא בהתנשפות.
"אם כך ברכותיי, אתה הוא בעל הירושה" אמר עורך הדין לאבא
בחיוך, "כל הרכוש והכסף של הלקוח שלי מעתה שלכם". הוא שלף טופס
מתיקו והניח אותו על השולחן. "מר ליבוביץ" הוא קרא לאבא, "בוא
תחתום לי בבקשה".
אבא נראה על סף עילפון כשהוא קם מהכיסא וצעד בצעדים כושלים אל
הסלון. "באיזה סכום מדובר אדוני?" אייל שאל את עורך הדין.
"לא פחות מאשר שלושה מיליון דולר", ענה בחיוך. אבא כשל על הספה
לידו, "איפה לחתום?" שאל בהתרגשות.
"פה אדוני", הראה לו עורך הדין את הטופס, הוא הושיט לאבא עט,
ואבא חתם חתימה זריזה על תחתית הטופס.
"הכסף יועבר לחשבון הבנק  שלך אדוני כבר בימים הקרובים" אמר
עורך הדין לאבא כשהוא מכניס את הטופס חזרה לתיקו, "טוב אנשים,
אני מקווה שעשיתי לכם את היום, כי אני זז מפה עכשיו". הוא לקח
את התיק ופתח את הדלת, "להתראות לכם", הוא נפרד מאתנו ויצא
מהדירה.
ישבנו כולנו קפואים מתדהמה, רק לפני שניה לא היה לנו כסף אפילו
לקופסת קפה, ועכשיו בלי שום הכנה  הפכנו להיות עשירים.
לא ידעתי מה להגיד, לכן נפרדתי מכולם בלילה טוב והלכתי לישון.
במיטה חשבתי לעצמי, איך יום כל כך רע, נהיה פתאום כל כך טוב,
ונרדמתי תוך מחשבות על הקרוב המסתורי הזה.
בבוקר התעוררתי והלכתי למטבח, השמש האירה בין החלונות והמטבח
היה שטוף אור, אבא ישב על יד השולחן וחייך מאוזן לאוזן.
כשהבחין בי קרא אלי בשמחה "בוקר טוב יואבי", זה בהחלט בוקר
טוב, להתעורר כשאתה יודע שאתה עשיר, "ברור שקודם כל  צריך
לקנות אוכל ולשלם כמה חובות ישנים, אבל מה אחרי זה? אולי נמכור
את הבית ונקנה בית יפה יותר וגדול יותר, אולי אני אקח אותך ואת
סבא לאילת, לאייל חייבים לקנות מדים חדשים ומגפיים חדשים,
ואולי נקנה לנו חתול או כלב קטן, ברור שסבא צריך מטפלת
חדשה..."
"אבא, אבא, תירגע", אמרתי לו, "בהחלט עכשיו יש לנו שפע דברים
לעשות, אבל צריך לחכות עד שאייל יתעורר, ואז נחשוב כולנו מה
לעשות בכסף." אבא הסכים אתי, והכין לנו סלט גדול לארוחת בוקר
וקנקן תה. אחרי חצי שעה בערך אייל קם והצטרף אלינו. "אבא, אין
לך מושג כמה התגעגתי לסלט שלך" אמר איל לאבא בחיוך, ולקח לעצמו
צלחת ומילא אותה בסלט.
אחרי שגמרנו לאכול, והכנו לסבא שהתעורר מהשינה כוס קפה, ישבנו
ביחד על יד השולחן, והתייעצנו על מה לעשות בכסף.
"אני חושב שכדאי לנו לקחת חופשה באילת", אמר אבא, "זה לא רחוק
מכאן ויהיה נחמד לצאת מהבית".
"נכון שיהיה נחמד לצאת מהבית אבא'", הוספתי, "אבל לא לאילת,
באילת אין דברים שגם סבא יוכל לעשות, רק אנחנו".
"אז לאן אתה חושב לנסוע יואבי?" שאל אייל מעט מסוקרן. "נו, זה
לא ברור?" אמרתי, "לא", ענו אייל ואבא כאחד.
"חשבתי שניסע כולנו לחו"ל", אמרתי להם בשמחה, "מעולם לא יכולנו
להרשות לעצמנו להיות בחו"ל, ועכשיו סוף סוף יש לנו הזדמנות,
בואו ננצל אותה". "אבל יואב, איך ניקח אתנו לחו"ל את סבא?" שאל
אותי אבא, "נצטרך להשגיח עליו כל הזמן, לא נוכל לעשות כלום,
ומה יקרה בטיסה, מצטער, עכשיו זה לא בה בחשבון". "אבא, כן נוכל
לקחת אתנו את סבא לחו"ל", אמרתי, "לא שמת לב שכאשר סבא אתנו
הוא כל הזמן רגוע?, אתמול בערב בקושי צעק, אפילו נרדם לי
ולאייל על הכתף. אם נראה לו שאנחנו אתו - לא יפחד, ניקח אותו
אתנו למוזאונים ולתערוכות והוא ייהנה מזה, ואם לא - לפחות יהיה
קצת אתנו, עכשיו הוא זקוק לנו יותר מתמיד, ועוד מעט גם הוא לא
יהיה אתנו יותר, אז למה לא לתת לו מתנה אחרונה?", "אבל איך נשב
אתו במסעדות?" אבא הוסיף לחשוש, "הוא עלול לשפוך את האוכל על
הרצפה."
"אז נזמין לו קפה והוא ירגע", אמרתי, "לא ננסה להאכיל אותו
בכוח, ונשים את הצלחת רחוק ממנו כדי שלא יוכל לזרוק אותה על
הרצפה.  נכון, הוא חולה אלצהיימר,  אבל בגלל זה להתבייש בו?"
שאלתי.
"לא, ממש לא" התערב אייל, "אתה צודק יואב. בגלל שסבא חולה
אלצהיימר להתבייש בו? לא! אנחנו ניקח אותו אתנו לחו"ל ונגיד
לכל אלה שמתחצפים לסתום את הפה. סבא באמת רגוע שהוא אתנו, אז
למה לא לנצל את זה?". "ומה נעשה אם יכנס לפניקה?" אבא שאל, "
והוא גם בקושי הולך, איך בדיוק נפתור את כל זה?". "אבא, עכשיו
יש לנו כסף לקנות לסבא תרופות", אמרתי לאבא, "ניקנה לו תרופות
ומקסימום ניתן לו אותן. הוא תמיד נרגע בקלות כשהוא לוקח את
התרופות שלו, ואין לנו בעיה לשכור לו כיסא גלגלים. עכשיו הכל
בסדר, יש לנו כסף ויש לנו אפשרויות חדשות והזדמנויות חדשות
בגלל זה." "נו אבא, תסכים בבקשה"  אמר אייל, "מעולם לא הייתי
בחו"ל, ועכשיו יש לי הזדמנות, אני אבקש מראש החטיבה אישור לצאת
והוא ייתן לי, אני בטוח, ותראה שאנחנו נהנה, נהנה מאוד
אפילו".
אבא שתק וחשב, ואחרי חמש דקות התחיל שוב לדבר. "תמיד ידעתי שיש
לי בנים חכמים,שתמיד עזרו לי ותמכו בי, והראו לי דברים שאני לא
ראיתי, כמו שעכשיו אתם מראים לי. אתם צודקים, סבא תמיד רגוע
אתנו, ויש לנו כסף לקנות לו תרופות, ויש לנו הזדמנות לנסוע סוף
סוף לחו"ל, אז בואו ננצל אותה באמת. כמובן עוד צריך לבקש
מהרופא אישור בשביל סבא, ואייל צריך לדבר עם ראש החטיבה, אבל
הסכמתי נתונה לכם, ואם הכל ילך בסדר ניסע לחו"ל, אני מבטיח
לכם".
חייכתי, מעולם לא הרגשתי טוב יותר. הצלחנו לשכנע את אבא, ואייל
בבית, והכסף שיש לנו פתאום, כל זה עשה לי טוב, והייתי מאושר.
"יואבי, תיראה את אייל", אבא אמר לי, הסתכלתי על אייל והלב שלי
נמס. סבא שוב נרדם לאייל על הכתף.
בערב קיבלנו הודעה שכל הכסף של אותו קרוב מסתורי הועבר לחשבון
הבנק של אבא. יום אחר כך לקחנו את סבא לרופא, והוא קבע שסבא
כשיר לצאת לחו"ל עם ליווי צמוד, אייל דיבר עם מפקד החטיבה,
והוא - כמו שאייל אמר מהתחלה, נתן לו רשות לצאת לחו"ל.
אחרי שבועיים נסענו לנמל התעופה החדש כולנו, אני, אבא, סבא
ואייל. מזלנו שעכשיו קיץ וחופש. נאלצנו לקום בארבע בבוקר,
אפילו שגרנו קרוב לטרמינל, משום שהטיסה עמדה לצאת בתשע, ורצינו
זמן להתארגן. סבא היה רגוע לחלוטין בשדה התעופה,  במשך כל ארבע
השעות הוא לא צעק אפילו פעם אחת, וגם כשעלינו למטוס הוא לא
צעק. רק אחרי שהתיישבנו, אני, הוא ואייל, הוא התחיל לצעוק.
המיזוג לא עשה לו כך טוב. תפסנו לו בידיים והתחלנו להרגיע
אותו, לאט לאט זה עזר וסבא נרגע. אבל כשחשבנו שהכל חזר להיות
כשורה, איש אחד שישב מלפנינו אמר לנו: "אני מקווה שהמשוגע הזה
ישתוק במשך הטיסה, כי אני רוצה קצת לישון, הבנתם? למה בכלל
הבאתם אותו הנה, משוגעים מקומם בבית משוגעים." אייל האדים כמו
סלק והתנפח, מעולם לא יכול היה לסבול שיעליבו את מי שאהב.
"ואני מקווה שאתה תסתום את הפה מלוכלך שלך אדוני הנחמד", צעק
עליו בזעם, "כי אם עוד פעם תקלל את סבא שלי אתה תחטוף אגרוף.
שום מילה במהלך הטיסה, ברור?". "ולמה אתה מרשה לעצמך לאיים
עלי?" שאל האדון את אייל. "למה אתה מרשה לעצמך לקלל את סבא
שלי?"  שאל אייל את האיש בכעס. "עזוב את זה" קרא איש אחד שישב
בצד השני של המטוס לאייל, "זה אחד מהאנשים האלה שחושבים שיש
להם סמכויות משום שהם בעצמם משוגעים". הפעם האיש  סוף סוף
השתתק והתכווץ במקומו. אייל חייך לעצמו.

אחרי רבע שעה המראנו ועלינו לשחקים, איזה הרגשה נפלאה זאת
הייתה, ממש הרגשתי כמו ציפור.
אחרי עשר דקות לערך כשהמטוס התיישר ויכולנו לשחרר את חגורות
הבטיחות, הופיעו הדיילות והתחילו להסתובב בין האנשים ולהציע
שתייה.
"האם אדוני רוצה לשתות משהו?" שאלה אותי אחת הדיילות.
"לא תודה", עניתי לה, "אבל את יכולה לתת בבקשה קפה לסבא?"