חיי רצופים בנתיבים לאן ולכאן... לפעמים הם קו ישר ורצוף ככביש
הסרגל, אבל כמוהו, גם לרגעים האלו יש קצה... לעיתים אחרות הדרך
היא דרך חתחתים, ויש גם אינספור פעמים שאני על דרך המלך, עם
שרביט קסמים ביד מוכנה לכל אשר יבוא כחתף בדרכי. אני מניחה
שאני לא היחידה שמרגישה ככה, ובעצם כולנו חווים חיים של עליות
וירידות ושל דרך שהיא ברוב המקרים אינה קו ישר אל המטרה, או אם
בכלל יש יעד ברור כלשהו. המציאות הולמת על דלתנו, ואנו נאלצים
להתאים עצמנו אליה, בין אם נרצה בכך ובין אם לא.

      לרוע המזל, הרבה פעמים אנחנו שוגים באומרנו כי מציאות
זו היא לא ודאית, לא בטוחה, מעצבנת, לא נוחה....... ולא אחת
אנחנו מקטרים אינסופ וצועקים לבסוף שדיי כי נמאס, הגיעו מים עד
נפש. אז אנחנו מחפשים אחר הרגיעה, השלווה, הבטחון, את הדרך
שלנו כביכול, ולמעשה אנחנו יוצאים מהזרימה הטיבעית של חיינו.
מי אמר שבהכרח השתנות מתמדת היא לא טובה עבורינו? או עבור כל
אחד?  זה תענוג בחיים לחיות אותם כביכול מחוסרי בטחון, אבל
מעבר לפינה מלאים בסיפוק, בתהיות, בהליכה אחר הצופן הפנימי של
הנשמה שלנו.

       אני כרגע במצב של ירידה מסויימת, לא ברור לי בדיוק
מצבי, אני מעט רגשנית בתקופה הזו, ואני מודעת לחלחול של שינוי
שכל הזמן נמצא בקירבי, פרט למודעות שלי לעצמי בכל רגע נתון,
אני צפה באויר, בלי רשת בטחון כלשהי. לפעמים ההרגשה היא לא כל
כך נעימה, אבל מתחת לפני השטח מתחוללים כל כך הרבה שינויים,
והדינימקה שלי עם היקום רק הולכת ומשתפרת לעומת שהיתה. השינוי
שאני הכי אוהבת מכל השינויים שחוויתי השנה, הוא הקול של הצחוק
שאבד לי מזמן, וקיבלתיו לאחרונה בחזרה. בעבר לא הייתי משמיעה
שום צחוק לא כשאני צוחקת וגם לא כשאני בוכה, היום יכולים כבר
לזהות את שני המצבים, ואת קול הצחוק, למרות שהוא לא מתגלגל או
משהו... אני אוהבת יותר מהכל.

      ולבינתיים, נכון שלא תמיד החיים זורמים כפי שאנחנו
רוצים, אבל ההתמודדות שלנו עימם זו גם זרימה, גם השתנות...
חוויה שלשמה אנחנו כאן.