"מחר יהיה חם מהרגיל, הטמפרטורות יעלו ברוב אזורי הארץ ויעמדו
על שלושים ושבע מעלות בתל אביב, שלושים וארבע מעלות בירושלים
וארבעים ושתיים מעלות באילת", סיימה קריינית החדשות את התחזית
למחר, בעוד אני פותח את המקרר ולוקח עוד בירה קרה לצנן את גופי
מהחום הנורא. רעש בחוץ, דלת מכונית נטרקת. אני מציץ בחלון
לראות אם זו היא. פותח את הדלת בהתלהבות גדולה כמו ילד שאמא
שלו באה לאסוף אותו מהגן בסוף היום הראשון ללימודים. ניסיתי
להסתיר ממנה את ההתרגשות. לקחתי ממנה את התיק הכחול הקטן
שקנינו בברזיל לפני המון זמן וביד השנייה את המזוודה המתפרקת
שאמרנו כל כך הרבה פעמים שנזרוק אותה.

היא חיבקה אותי חזק. שאלתי באדישות איך היה. "כל כך חבל שלא
באת, התגעגעתי אלייך כל כך. בפעם הבאה שאנחנו מתכננים משהו
מראש אתה עומד על שלך מול יואל במשרד ולא מעניין אותי כלום".
היא סיפרה על איך היה ואני נורא רציתי להתעניין אבל התיישבתי
בספה, פתחתי עוד בירה והעברתי לחדשות הספורט. "אני גמורה
מעייפות, בוא למיטה", אמרה תוך כדי שרכנה לעברי ונשקה על לחיי.
עוד רגע, אמרתי. אחרי שראיתי את הביזיון של הפועל בדרבי כבר לא
היה לי חשק יותר לראות כדורגל. כיביתי את הטלוויזיה ועליתי
למעלה. היא חיכתה לי במיטה. "אני ממש גמורה", אמרה שוב, "אבל
חיכיתי לך". חיוך מתוק עלה על פניה. נכנסתי למיטה בנינוחות כזו
שמעניקות לך שלוש בירות קרות ביום חמסין. היא שמה את ראשה על
חזי, הסתכלתי עליה, היא הייתה כל כך יפה, נינוחה, ילדותית
ופגיעה. "אני אוהבת אותך", אמרה. אחרי כמה שניות פלטתי בחזרה,
כן, גם אני.

הסתכלתי עליה שוב, נשימותיה הפכו קצובות, היא נרדמה. היה לי כל
כך נעים להרגיש את האוויר היוצא מאפה ומלטף את בטני בכזו
עדינות מרגיעה. חשבתי על החום הכבד, על הפועל ששוב הפסידה, על
הפרזנטציה שעמלתי עליה כל השבת יחד עם חגית ואיך הם יהיו
מרוצים ממני במשרד. חשבתי על חגית, היא באמת בחורה סימפטית,
אמרתי לעצמי. הסתכלתי על אשתי וחשבתי, כמה שאני אוהב אותה.

כמו סכין גדולה בלב. כל הורידים מתנפחים בשנייה, העורק הראשי
הופך להיות כמו אוטוסטרדה בגרמניה שהדם זורם בו כמו גולף חדשה
במהירות מאתיים קמ"ש. הלב פועם בטירוף.

תחושת גועל אחזה בי. הלכתי להתקלח. אני חופף את הראש ומתייסר,
מסבן את גופי במהירות ומקלל, איך עשיתי את זה, איך בגדתי
באישתי. אחרי עשר דקות של מקלחת קרה כבר אמרתי לעצמי שזה היה
סתם, חסר משמעות, ממש כמו ללכת לזונה. אפילו חגית אמרה שזה היה
סתם בשביל הזיון ו"בגלל שהמיטה שלכם ממש נוחה", היא צחקה.
נרגעתי. שום דבר רציני לא קרה. גם ככה הלכנו והתרחקנו אחד
מהשני בתקופה האחרונה. הייתי צריך לפרוק קצת עול, קצת מתחים,
שום דבר היסטרי.

ירדתי למטה, פתחתי את המקרר וחיפשתי עוד בקבוק בירה. מצאתי את
האחרון חבוי לו מאחורי החומוס והגבינות המיוחדות שלה, כמו
מסתתר ממני. עליתי למיטה. הרגשתי הקלה, הרי כלום לא קרה. עצמתי
עיניים, היא חיבקה אותי מתוך שינה. הרגשתי את תחילת ההירדמות
עוטפת אותי באיטיות נעימה ואז העווית ברגל ימין שתמיד מבשרת לי
הנה אתה הולך להירדם. היה לי נוח. נרדמתי.

היא התחילה ללחוץ עליי, השלפוחית. קמתי מהמיטה, העפתי מבט
לשעון, שלוש ארבעים ושמונה הוא הראה. היא לא הייתה במיטה,
הלכתי לשירותים. גם כאן לא. תוך כדי שאני מנסה את מזלי בלקלוע
לאסלה בלי לפספס חשבתי שהיא בטח במטבח ושארד אחר כך לבדוק.

"הו כן, הו כן, עוד עוד", שמעתי לפתע. לא ידעתי אם אני שומע
נכון אבל זה הלך והתגבר. חייכתי לעצמי, השכנים החדשים ממש
חוגגים כנראה. הורדתי את המים, בהיתי בברז כמו שואל אותו אם
לרחוץ ידיים או לא. החלטתי שלא, הרי אני באמצע השינה שכנעתי את
עצמי. "הו בייבי, הו כן עוד!" שוב נשמעו הגניחות. שוב חייכתי
לעצמי. עמדתי בפתח החדר, ותוך כדי שאני חושב על השכנים אני
רואה את אשתי רוכבת בהתענגות גדולה על לא אחר מהמתמחה הצעיר
שרק הגיע למשרד שלה לפני חודשיים והיא גונחת "עוד, כן, עוד,
פאק, כן הו גוד כן!" והוא אוחז במותניה עם שתי ידיו החסונות.

שוק! הלם! כעס!

בעודי צועק "יא בת זונה..." אני מרגיש את ידה מלטפת את שערי,
שפתיה המתוקות מנשקות את מצחי והיא אומרת בקול רך "אל תדאג, זה
רק חלום רע, תירגע מתוק שלי". היא שוב נרדמה. אני לא יכולתי.
לא הצלחתי להוציא את התמונה הזו מהראש.

הצצתי לשעון, שש ורבע הוא הראה. כבר שלוש שעות שאני לא נרדם.
התיישבתי במיטה, הסתכלתי עליה שוב ושוב. המלאך הטהור שלי
שאוהבת אותי כל כך. האם היא תבגוד בי אי פעם. רגשות אשם עזים
עטפו אותי, איך הייתי כל כך אידיוט? שוב שאלתי את עצמי האם היא
יכולה לבגוד בי. אם היא תבגוד בי מה אעשה? איך אגיב? האם אכעס,
האם אוכל לסלוח לה, האם אוכל להסתכל עליה שוב? ניסיתי לדמיין
שוב את הקטע מהחלום. לא הצלחתי להתרכז. עצמתי עיניים, דמיינתי
אותה רוכנת עליו, גונחת, צועקת. אותו רוכן עליה, ידיו עוברות
על כל פני גופה. על פניה הרכות, על צווארה הארוך, על שדיה שהיו
רק שלי תמיד, על בטנה המתוקה, מחזיק את רגליה החלקות חזק כל כך
וגוהר מעליה כמו אריה מיוחם. שוב יכולתי לשמוע את הגניחות "הו
כן, עוד עוד!"

רעד עבר בכל גופי. פתחתי עיניים, הרגעתי את עצמי. חשבתי לעצמי
שכנראה יבער בי לדעת מה בדיוק קרה. התחלתי לשאול שאלות, שאלות
כואבות.

עם מי זה היה? כמה פעמים זה קרה? איך הוא היה? היה לה טוב? היא
נהנתה?

הוא ירד לה? היא ירדה לו?

מקדימה? מאחורה? מלמעלה? מלמטה?

מה עשה לה את זה? כמה פעמים באותו הלילה?

במיטה שלנו? הוא השתמש בגומיות שלנו מהמגירה הסודית שלנו?

במקלחת?

הוא יותר טוב ממני?

הוא חיבק אותה אחרי שגמר? נתן לה נשיקת לילה טוב?

הוא היה עדין איתה? אולי היא הייתה פראית איתו?

הוא נשאר לישון אחרי זה?

היא גמרה? היא בכתה אחרי שגמרה?

והכי חשוב, למה?

מאז הכל השתנה. הבנתי כמה אידיוט הייתי, כמה מרוכז בעצמי וכמה
עיוור. איך יכולתי להיות כל כך חסר רגש לאדם שאני כל כך אוהב.
החלטתי לספר לה. חיכיתי לה ער עד שקמה. התקלחנו ביחד. היא רצתה
אותי, אני לא יכולתי. אכלנו ארוחת בוקר.

הלכנו לטייל על החוף, ראינו ילדים משחקים בחול, בונים ארמונות.
חיוך של אושר התפשט על פניה. "אני גם רוצה", אמרה בהתמוגגות.
אחרי כמה שניות פלטתי, כן, גם אני, אבל קודם אנחנו צריכים
לדבר. דיברנו. אחרי שבוע כבר כל הדברים שלה לא היו בדירה. אחרי
שבועיים שלחה לי אי מייל קצר.

"אהבתי אותך כל כך אבל פגעת בי, השפלת אותי, ניפצת את המקדש
שלנו לרסיסים. בגדת בי, בעצמך ובאהבה שלנו. אני שונאת אותך על
זה. אני אוהבת אותך."

חזרתי מהעבודה, זרקתי את המפתחות והתיישבתי על הספה. פתחתי
טלוויזיה, חדשות השעה שש. "הלילה בחצות עוברים לשעון חורף",
הזכיר קריין החדשות לפני שעבר לתחזית. "היום היה קריר ברוב
אזורי הארץ ומחר ירדו הטמפרטורות בעוד שתיים עד שלוש מעלות",
המשיך הקריין.

הכנתי לי קפה חזק, גם ככה אני לא ישן בלילה, חשבתי לעצמי.
כשהקפה בידי, מצאתי את עצמי בוהה במזוודה המתפרקת מבצבצת לה
מאחורי דלת הארון. חשבתי עליה. שוב עלו בי אותן השאלות מהערב
ההזוי ההוא, רק שהפעם הן הגיעו ממקום אחר לגמרי. כמה שאני אוהב
אותה, נאנחתי ולקחתי עוד לגימה מהקפה. הוא היה מריר, זה לא
הפריע לי יותר מדי. גם אני הייתי כזה. בהיתי מבעד לחלון, רוחות
החלו נושבות בחוזקה. חשבתי עליה, חשבתי על חמש השנים שלנו
ביחד. כמה אהבה הייתה לנו, אף אחד לא יכל לנו. נזכרתי שראינו
את הילדים על החוף, משחקים, מאושרים, ללא דאגות על לבם הקטנטן
ועם הרבה אהבה לחיים. רציתי ילדים ממנה, שיהיו יפים כמוה,
חכמים כמוה, מלאכים קטנים וטהורים ממש כמו אמם שאהבה אותי כל
כך. נזכרתי שישבנו על החול, המים הגיעו כמעט עד אלינו, כאילו
מאיימים לקחת אותנו אתם חזרה ללב ים.

היא לא אמרה הרבה. הקשיבה לכל מה שהיה לי להגיד ובסוף, לאחר
נשימה ארוכה דיברה בשקט. "איך יכולת לעשות דבר כזה כשאתה אומר
לי שאתה אוהב אותי כל כך ומדבר איתי על ילדים ועל לעבור לבית
יותר גדול, להיות יותר ביחד. המיטה שלנו הייתה המקדש הקטן
והפרטי שלנו, זוכר. חיללת אותו וחיללת גם את כבודי". לא היה
לזה שום משמעות, ניסיתי להסביר לה, זה היה ממש כמו ללכת לזונה,
שום דבר היסטרי, ניסיתי לשכנע אותה. או אולי בעצם את עצמי. היא
הסתכלה עליי במבט בוחן. "אני לא מאמינה שזה מה שאתה אומר" אמרה
בעצב. היא לקחה נשימה ארוכה, מחתה דמעה, התרוממה וניערה את
בגדיה מהחול שנידבק לגופה. "אני הולכת להורים" אמרה בשקט ופנתה
לכיוון המסעדות.

הרוחות נרגעו בחוץ. אוויר נעים עמד בחדר. הקפה היה כבר קר.
המשכתי להסתכל על הרחוב שממול כאילו מחפש תשובה בין כל האנשים
העוברים ושבים בשעת ערב. ילד קטן התרוצץ לו בין האנשים, בחורה
צעירה סחבה שקיות מלאות במצרכים ונראה היה כאילו הולכת ליפול
עוד רגע, זוג זקנים ישבו בספסל הפינתי והחזיקו ידיים, נהנים
מהאוויר הטוב.

הכל נפל והתפרק. הילד שהתרוצץ נתקל בבחורה הצעירה והיא הפילה
את השקיות. ירקות עפו לכל עבר, קרטון החלב נמעך על הכביש
וצנצנת הריבה נשברה לגושים גדולים של ריבה וזכוכית. הילד עמד
המום לרגע ולאחר כמה שניות החל לאסוף הכל ולעזור לבחורה הצעירה
תוך שהוא מבקש סליחה ומתנצל מעומק ליבו. איזה ילד חשבתי לעצמי,
הייתי בטוח שיפרוץ בבכי וירוץ לביתו.

הנחתי את ספל הקפה במטבח, התיישבתי על הספה בסלון והדלקתי
טלוויזיה. בדיוק התחילה סידרה מצחיקה שאהבנו לראות ביחד. לא
יכלתי להתרכז בה. חשבתי על הילד הקטן שהתרוצץ ברחוב. הוא באמת
הצטער על מה שהוא עשה. גם אני הצטערתי.

ניסיתי להתרכז שוב בסדרת הטלוויזיה. לא הצלחתי להפסיק לחשוב
עליה. אז הבנתי שבעצם אני הייתי צריך להיות הילד הזה! אף פעם
בעצם לא ביקשתי ממנה סליחה באמת.

תקווה חמימה מלאה את כל גופי, התקשרתי אליה. המזכירה ענתה. את
יודעת שאני לא משאיר הודעות בטלפון בדרך כלל, אמרתי, אני אהיה
מחר בשבע בבית הקפה של עמי על הים, תבואי. ניתקתי את הטלפון.
הרהרתי לעצמי אם היא תבוא או לא. לקחתי נשימה ארוכה. פתאום לא
היה כל כך קשה לנשום, אפילו הסדרה הצליחה להצחיק אותי קצת.
נשכבתי בספה. נרדמתי...