בוקר טוב.
שתיים-עשרה בבוקר, בצהרים.
שוב מתמתח בעצלות בדרך למקלחת.
נו, קדימה יותר מהר...
נשמעת לחישה, שנכנסת לראשי,
כמו רכבת דוהרת לתוך קיר לבנים.
מהר, למה ?
אני שואל תוך כדי פיהוק.
אתה צריך לרוץ.
עונה הקול בלחישה צורמת.
לרוץ ? למה ? לאן ?
שואל שוב, מפעיל את זרם המים.
לרוץ אל העתיד,
הוא עונה בהחלטיות.
אבל אני מעדיף לשבת, ללכת לפעמים.
אני מסכם, לפני שהמים מגיעים אל פי.
קדימה, לרוץ, לרדוף !
אני מרגיש עוד זעזוע בתוך ראשי.
לרדוף אחרי מה ?
אני שואל בהפתעה
אחרי רוחות רפאים
עונה לי הקול
רוחות רפאים,
איזה רוחות ?
איני יודע
עונה לי שוב הקול.
אלה שימצאו לך את הכיוון.
שיחזירו את הצבע לחיים שלך.
אבל הצבע כבר קיים.
הוא מקיף את חיי
קווי צבע ואור מציפים את נפשי.
וצפצופים מחרישים את נשמתי.
ככה זה כשאתה עומד במרכז צומת סואן,
הקול שוב מתריס באכזריות.
תעצום את העיניים,
תקשיב ללבך הפועם.
זה בסדר ילד, אהובי... קולך מרגיע,
את מופיעה מתוך התנועה האינסופית.
ופנייך זורחות
ועינייך מחייכות
שפתייך נושקות שקט לחיי
מעניקה לי חיבוק חם אחד
מעניקה לי נצח
מחזירה את נשמתי
את פעימות לבי
אני שלך, את אומרת
ומלותיך נותנות לי חיים