השעה עשר וחצי, ערב יום שישי. אני מחכה בבית לטלפון. כשכבר
נמאס לחכות מתקשרת.
"נופר נו מתי יוצאים?" שאלתי, "מה כבר עשר וחצי?"
"כן" עניתי.
"עוד 5 דקות ניפגש".
"טוב אני מחכה". אמרתי וניתקתי.
אחרי 5 דקות מתכוננת לצאת כשלפתע צלצול בטלפון. "את באה? אני
מחכה מחוץ לבית שלך".
"כן אני באה". מנתקת ויוצאת מהבית.
"אפשר להיכנס לשירותים? אני לא יכולה להתאפק" אמרה נופר.
"לא יכולת להגיד לי לפני שנעלתי? יאללה מהר" אמרתי לה.
נופר נכנסת לשירותים ויוצאת. "יאללה יצאנו". היא פותחת את
הדלת. "לא! הכלב ברח." צעקתי. "אוי למה לא אמרת לי לשים לב?"
שאלה. "טוב לא נורא... מקסימום ירדוף אחרינו ויחזור לבד"
אמרתי.
"את יודעת איפה זה בכלל?" שאלה נופר.
"לא ממש... נלך נראה, מקסימום נתקשר" אמרתי.
ממשיכות ללכת בלי לדעת בדיוק לאן. "וואי כרמית הכלב שלך רץ
כאילו הוא היה בהסגר עד עכשיו".
"כן הוא סתם מתלהב". אמרתי.
"טוב מפה לאן הולכים? נראה לי לשם" עוצרות לרגע ושומעות ברקע
פגיעת מכונית. מסתובבות לראות מה קרה."מה זה היה?" אני שואלת.
"נשמע כאילו מכונית פגעה במשהו" נופר אומרת. "יש שם משהו זז על
הכביש". חושבת בליבי על החתולה המסכנה שנפגעה. "כרמית זה הכלב
שלך!" לא מאמינה למשמע אוזניי."מה?" אני שואלת. "זה הכלב
שלך!!!" חוזרת נופר על דבריה. מהר רצנו אל מעבר לכביש אל הדבר
השחור שזז שם. אני מתקרבת, מסתכלת, ומתחילה לבכות ולצרוח.
הכביש שקט ורק הבכי נשמע בקולי קולות.
"הוא מת, הוא מת!" צעקתי.
"לא, כרמית הוא עדיין מפרפר אפשר להציל אותו".
"לא יעזור הוא מת, תראי כמה דם!"
"ששש דיי" מחבקת אותי נופר.
"צריך להגיד למישהו! למי להתקשר? אני אתקשר לאמא". מתקשרת. "נו
למה היא לא עונה?" מנתקת. "היא ואבא לא בבית הם אצל סבתא"
אמרתי בבכי, לפתע שומעת צלצול.
"אמא" בוכה ולא מצליחה להגיד מה קרה. "אמא" מנסה שוב. "מה
קרה?" שאלה.
"בוני נדרס".
"מה???".
"בוני נדרס".
"מתי? איפה את עכשיו?".
"לא יודעת בדיוק לא כתוב כלום, אני בצומת השניה מהבית לכיוון
למטה, איפה שאפשר לפנות רק ימינה".
"טוב תירגעי, אני כבר אחזור אליך". מנתקת. לא מפסיקה לבכות
לנוכח השוק שתקף אותי.
אבא מתקשר.
"כרמית, תכף תבוא רונית ואלי, הם יעזרו לך, תישארי איפה שאת".
"טוב".
"רק תירגעי, קרה מה שקרה, אין מה לעשות".
"רק שיבואו כבר... שיבוא מישהו..."
בינתיים מכוניות עוברות, מאיטות וממשיכות הלאה. אני נרגעת קצת
מהבכי. "אנשים מטומטמים, היו חייבים לנסוע כל כך מהר? והם
אפילו לא עצרו לראות את מי דרסו" אמרתי.
לפתע עוברת מכונית ובה כמה ערבים צעירים. "יאללה שילכו כבר"
נופר אומרת. "אוי הם עוצרים, רק שלא יתקרבו" מוסיפה. "אתן
צריכות עזרה?" אחד מהם אמר. "לא הכל בסדר תכף באים לעזור."
מחכות שילכו ומקוות שכבר יגיע מישהו לעזור, הם עזבו.
"אני אתקשר לאמא למה אף אחד לא בא?"
"הם יגיעו אל תדאגי". בינתיים מסתכלת על הכלב. כבר מזמן הפסיק
לפרפר, מתקשרת שוב. "אמא, למה אף אחד לא בא?"
"תחכי הם יגיעו אמרנו להם, הם כבר יטפלו בהכל"
"שיבואו כבר..." מנתקת.
"זה הם?" נופר שואלת.
"לא...".
"הם בטח בדרך... הם גרים רחוק?"
"לא הם פה קרובים".
מחכות, בינתיים מכוניות ממשיכות לעבור כשהכלב מונח בצד.
"זה הם?" נופר שוב שואלת.
"כן זה הם". הם מחנים את המכונית מעבר לכביש ויוצאים.
"כרמית בואי, בואי לפה" רונית קוראת לי. אני מסתכלת לעבר
הגופה, על כל שלולית הדם שנוצרה שם. על הדם הכי אדום שראיתי
בחיים שלי. חוצה את הכביש, שתינו חוצות את הכביש. משאירות את
הכלב לבד שם. "את בסדר? קחי מים תשתי קצת". לוקחת שתי לגימות
ונאנחת. אלי עבר לכביש השני ועצר ליד הכלב. "אלי בוא לפה, אל
תעמוד שם" רונית צועקת. "קראנו למישהו, תיכף יבואו לקחת אותו,
אל תדאגי." אמרה. "היית בדרך לאירוע?" שאלה. "כן" עניתי.
"שיהיה לך ברור, את הולכת לאירוע הזה". אני מביטה לעבר הכלב
השכוב על הכביש הריק. שואלת את נופר אם היא רוצה עדיין ללכת.
היא עונה לי "רק אם את רוצה". "אני לא יודעת איפה זה בכלל..."
אמרתי. "אני אתקשר לשאול" הודיעה נופר.
"איפה אחותך? בבית?" שאלה רונית. "לא היא בדיוק יצאה כשאני
יצאתי" עניתי.
"אוקיי, אז אנחנו נישאר, את תלכי לאירוע. את לא צריכה להישאר
פה".
"אני רוצה להישאר עד שיבואו לקחת אותו".
"לא, אנחנו כאן זה בסדר, נחכה להם, את תלכי לאירוע".
"טוב... אז נופר בואי נלך". אמרתי לנופר.
"התקשרתי, אני יודעת איפה זה, זה פה ליד" אמרה נופר.
"קחי את המים שיהיו איתך ואל תהססי להיתקשר כשתצטרכי משהו, אני
פה תמיד. יש לך את המספר כן?" שאלה רונית.
"כן, יש לי".
"אז תלכו, ושוב, אם את צריכה משהו תתקשרי ישר".
"טוב, תודה לכם". מעיפה מבט אחרון לעבר הגופה. ואז הולכות.
"זה ליד האיצטדיון, פונים ימינה לפני" אמרה נופר.
" לא הגיע לו למות ככה... מסכן. הוא לא צרח, לפחות הוא מת מהר
בלי לסבול... " אמרתי. "התחיל להיות קר" הוספתי. "קר קצת כן"
אמרה נופר. והמשכנו ללכת.
בליבי חשבתי על הליטוף האחרון שלי. על איך היד שלי מלטפת אותו
בעדינות ועל איך שכשהתרחקתי הוא הסתכל עלי במבט תמים בעודו
מזיז את הראש מצד לצד כמו שכלבים נוהגים לעשות. מזל שאני הייתי
שם כשזה קרה, הוא היה יכול להישאר שם במשך כל הלילה בלי שאף
אחד יטרח לעשות איתו משהו. הוא היה שחור, עם תלתלים. קטן.
קיבלתי אותו כשהייתי בת 9. היום אני בת 18. לחשוב שחצי מהחיים
שלי ביליתי איתו, נקשרתי אליו, חייתי איתו. קשה לקבל את זה,
אבל מה זה צער על אובדן של כלב לעומת כאלה שמתאבלים על בני
אדם? עצוב. כואב. אבל מציאותי.
יהי זכרו ברוך.
25.3.05