תמיד רציתי לשכב ככה על החוף, עם הראש בכיוון ההפוך מהים. המים
המלוחים נספגים לאט בבגדים, מצמידים אותי לקרקע, מתערבבים עם
החול. הרמוניה מושלמת.
עוצמת עיניים ומקשיבה לכל גל מתנפץ על הסלעים, מתפזר לאלפי
רסיסים קטנים של זכוכית.
את רוצה לשמוע סוד? בכל רסיס כזה יש קשת, בפנים.
ניסיתי למצוא את הקשתות, להפוך אותם לשלי, ולשמור לי בקופסה
קטנה מפח, כדי שיהיה לי אם יחסר לך.
אבל כל רסיס זכוכית הוא חתך חדש, וגם הקשת החזקה ביותר נעלמת
באפלה שלך. הבטחתי שאני אמצא את המתג של האור בשבילך, כי החושך
קצת מפחיד אותך.
אגרופים קמוצים אוספים לתוכם חופן של גרגירי חול רטובים עם
צדפים. זה כואב, ואני מבקשת שתפסיקי, כי את גונבת ממני את מה
שנשאר ממה שהייתה פעם הנשמה שלי, ואת גונבת יותר מדי.
הכל כל כך ריק, ואפילו הצעקות שלי מהדהדות בחלל בית החזה
וחוזרות אלי, כי לא נשאר כלום חוץ מבדידות.

אני קמה ומנערת את החול מהמכנס, אבל יודעת שאני אף פעם לא אוכל
להיות נקייה מספיק. הולכת ברחוב ומפלסת דרך בין ילדים עם
אופניים לבין עובדים סיעודיים ומטפלות, מצטערת בשקט לאיש
המבוגר שיושב על מזרון ליד תחנת האוטובוס כיוון שאין לי כסף
לתת לו. ומעניין אם הייתי נותנת לו גם אם היה לי.
מחשבות רצות וזיכרון רודף התקף חרדה, ברגע האחרון אני מספיקה
לרדת בתחנה הנכונה. ספק מטפסת במדרגות, ספק רוקעת ברגליים
מכעס. אולי אני פשוט רוצה שתשמעי ותספיקי לברוח.
המפתח מסתובב וקול של פתיחת מנעול נשמע, בתנועה אוטומטית מושכת
את הידית ונכנסת. רגש קל של אכזבה, אפילו שלא ציפיתי לקבלת
פנים.

לכי לישון, אני פה. אני שומרת עלייך.
את נרדמת מהר, כי כנראה שכדורי השינה באמת עובדים, ואני עוברת
עם השמיכה על כתפייך, מלטפת. רגע אחד ברוך, רגע אחד בחוזק, ואת
ישנה. לרגע אחד אני תוהה אם את חולמת, אם את מסוגלת לחלום.
אולי.
השמיכה עוטפת את צווארך , חזק יותר וחזק יותר וחזק יותר.
תתעוררי כבר. תעשי משהו. אני חונקת אותך, לעזאזל.
וגם עכשיו כל כך לא אכפת לך ממני שאת אפילו לא פוקחת עיניים.
את מפסיקה לנשום, וזה לא מפריע לך. כנראה שהיית באמצע חלום
טוב.
די, קומי. זה לא משחק. קומי כבר. תפסיקי להיות כל כך שלווה,
כאילו לא אכפת לך. את מתה, תניחי לי.

אני חוטפת את הארנק שלי, שכבר מזמן הפך לשלך, מהשולחן.
רצה, והולכת ומדלגת ונופלת. הידיים רועדות, מחפשות משהו להיאחז
בו ועוזבות מיד. תמיד ממשיכה, אני יודעת שאת רודפת אחריי. אסור
לעצור, כי אז את תתפסי אותי, ותשלטי עליי ותיקחי ממני הכל.
שוב.
רגשות מטפסות עליי, חודרות לי לראש, מתפלשות בזיעה הקרה שעל
העורף, רע לי. מהר.
אני כבר לא מרגישה את הרגליים, והגרון שלי שורף, והשרירים כבר
תפוסים וכואבים.
הכל נראה כל כך שונה, ועדיין הכל אותו דבר, אפילו האיש ליד
תחנת האוטובוס נשאר בדיוק באותו מקום.
הפעם אני זורקת לו את הארנק, ממשיכה לרוץ ולא עוצרת עד שאני
מרגישה את הגלים ואת הרוח של הים נשברים על הזרועות המושטות,
מנסים להטביע את הרגש והמחשבות, כי מה שמשנה זה רק מה שצף מעל
המים.
הגלים עדיין מתנפצים, ישר על הפנים שלי, ורסיסי המים נתלים לי
על הריסים, כמו מובייל נוצץ.
"ילדה, את בוכה?"
"לא, סתם נכנס לי משהו לעין."

חופשי זה לגמרי לבד,
ואיך אפשר לחיות כשיש לך אנשים בראש?