בוקר יום ראשון ה-15 באפריל, 2004, יומיים וחמש שעות לאחר
שחלקים מהדיוויזיה ה-75 המוטסת וטייסת מסוקי התובלה ה-305 של
צבא ארצות הברית הונחתו בבוליביה, לאחר שחלקים גדולים מהם
הוצבו בעיראק, וכמה מהם, הוצבו לבלי שוב. כאשר נחתה הדיוויזיה,
על כוח הדלתא, גדוד הריינג'ר, כליה וכלי רכבה ואנשי תחזוקתה,
שררה באותו הבסיס תחושה ששינוי יעשה.
הם נשלחו לטפל אחת ולתמיד בקרטלי הסמים שמעבירים טונות על גבי
טונות של סמים לארצות הברית ולשאר העולם, אם יהיה להם קצת מזל,
הם ימנעו מכמה כוכבי רוק את המוזה שלהם, ויתנו עולם בטוח יותר
לילדיהם, ואולי אף לדור שאחריהם.
באותו בוקר, ניתן התדריך שלפני המשימה. באותו חדר, ישבו מפקדי
יחידות, בעלי דרגות גבוהות ואשת מודיעין אחת. אשת המודיעין
סמנת'ה ג'והנסון, אשת ה-CIA, החלה להעביר את התדרוך, בעודה
מעודדת את האנשים להתרכז בתדריך ולא בה, על סמך ידיעתה שהיא
האישה הכמעט יחידה שלוחמים אלו יראו בזמן הקרוב. בעוד היא
מדברת על מטרת המשימה, בהה בה ראש יחידת הצלפים לגיבוי, סמל
ארת'ור ברגהוף, מדמיין את חברתו כאשר היא מסתכלת עליו בעיניה
החומות, ושיערה השחור מתנופף לו ברוח, והיא מאושרת לראותו,
עורה החום לאור שמש שוקעת, והיא, איננה שם. הוא חזר ברוב ריכוז
לתדרוך, בידיעה שאם לא יקשיב, לא יזכה לראותה שוב. מטרת
המשימה: לנקות שכונה מרכזית בעיירה סמוכה לבירה מאנשי קרטל
הסמים שנוכחים בה. משתתפי המשימה: הריינג'רס - ללוחמה ברחובות
ותחבורת קרקע, כוח הדלתא - לפריצה לבניינים, טייסת מסוקי
בלאק-הוק, להורדת כוח הדלתא, ולבסוף, כוח גיבוי של שני צלפי
דלתא, מוצבים בגבעות שליד העיירה. עדיפות: גבוהה ביותר. זמן
המשימה: אחרי הצהריים של אותו בוקר. משך המשימה: עד למצב שבו
האזור נקי והגעת כוחות שלטון.
כשעתיים לפני הפעולה, עלו שני צלפי הדלתא למסוק בלאק-הוק שייקח
אותם למרחק קליקים ספורים מהגבעות, להתארגנות מוקדמת ופריסה.
תוך טיסתם, הם ראו יערות ג'ונגל טרופיים, והצלף השני ליחידה,
ג'יימס ארמסטרונג, מודיע בקשר של המסוק על הנוף היפה ביותר
שראה בכל שנות חייו. "אתה צריך להתחיל לשמוע קצת סיפורי
וייטנאם של לוחמי רגלים, תתחיל עם הקולונל בלייק, הוא כבר ייתן
לך כמה סיבות טובות להסכים להתחממות כדור הארץ", אמר לו הטייס,
לוטננט ג'ונתן "ג'וני" הטפילד, בעודו מסתכל במערכת ה-GPS כדי
למצוא את שטח הנחיתה הזה. "אהה... כן... אני מניח", אמר
ארמסטרונג וצחק. בשאר הזמן, בדקו הצלפים אם הכל טוב בציוד,
ווידאו שהאפודים הקרמיים שלהם יושבים בזוויות הנכונות. המסוק
הגיע לנקודת הנחיתה, הטייס הפעיל את מצב 'הייצוב האוטומטי'
לנחיתה מהירה, ונחת. שני הצלפים קפצו במהירות מהמסוק, כאשר
הטייס המשני צועק להם: "בהצלחה! אני לא מתכוון לאסוף גופות עוד
כמה שעות!" הם רצו כמה עשרות מטרים מהמסוק ונתנו לו להמריא,
והם המשיכו ליעדם, כשני קליקים מאותו המקום. הם נעו אל עבר
הגבעה, בדממה, מעין השקט שלפני הסערה. כאשר הגיעו לגבעה, ארגנו
את רובי הצלפים שלהם מסוג M-21, ספרו כדורים והתערבו על בירות,
במגוון התערבויות, דוגמת, מי יהרוג יותר ומי 'ייתן בראש' ליותר
אנשים. הזמן עבר עליהם בבדיחות ובסיפורי חברות שמחכות להם
בבית, וכל אחד נמלא בגעגועים, סופרים את השניות ומוכנים להרוג
את כל הנקרה בדרכם הביתה. כעבור זמן, נשמעו לפתע רעשי
פרופלורים, ג'יימס הסתכל במשקפתו, באופק נראתה שיירת האמרים
ומשאיות. אנשי הקרטל הסקרנים החלו לצאת מהמבנים בהם הסתתרו,
חמושים באקדחים, רובי קלצ'ניקוב, וגם טילי RPG.
ארמסטרונג ראה נבל אחד מנסה לכוון טיל אל עבר המסוקים
המתקרבים, לא חשב פעמיים וקלע כדור בראשו. "זה כבר לא יקרה, מה
דעתך?" חשב לעצמו כאשר חיפש מטרות נוספות וצעק לברגהוף שנכון
לעכשיו, הוא חייב לו שתי בירות, וזה החזיר לו בשתי יריות
מהירות לשני אנשי קרטל שעמדו אחד ליד השני בראשים. וצעק לו
שהמצב התהפך. המסוקים הגיעו אל איזור השכונה, חבלים ירדו מהם,
ונראו אנשים קטנים לבושים בירוק-שחור מחליקים בחבלים, נכנסים
לבניינים דרך גגות, דרך חלונות ודרך הדלתות, פושטים, יורים,
מפוצצים, כאשר הידיעות בקשר נערמות: "המתחם נקי, מחכה לכוחות
הקרקע". כוחות הקרקע מגיעים תוך יריות מאסיביות מצדם ומצד
הצלפים. לאחר קרב לא קשה במיוחד, ופצוע קל אחד מרסיס כדור,
כאשר הפצוע כבר טופל ונחבש, הגיעה הודעה מאחד המסוקים המפטרלים
באוויר שהמון מוסת על ידי הקרטל, ובידיו כל נשק הבא ליד, מאות
אם לא אלפים, של נשים, גברים וילדים נמצאים בדרכם אליהם,
מוכנים להרוג את כולם בברוטאליות.  
חמש דקות של התארגנות, התבצרות בנקודות אסטרטגיות והתחמשות
הגיעו לסופן כאשר אנשים ובראשם אנשי הקרטל צועקים "מוות
לאמריקנים" ומתחילים לרוץ אליהם, כאשר הם נורים מכל כיוון,
יחידת הצלפים כבר עמדה לגמור את מנת התחמושת שלה, וההתערבות על
הבירה עברה תהפוכות רבות, כאשר הסמל ארמסטרונג ירה את כדורו
האחרון, מצב הבירה היה 15-14 לטובתו שלו. הקרב שם שקק חיים,
בעוד גם ללוחמים שבאזור עמדה התחמושת להיגמר, ואותם אנשים
ממשיכים להסתער. ממשיכים בקצב, כאשר לוחמים ממשיכים לירות
ולפגוע ולהפיל, כאשר מנקודה לא צפויה, עלה פתאום צלף מנקודת
שליטה של סוחרי הסמים, והאמריקנים החלו לאבד מיתרונם כאשר הם
בעלי נפגעים, פצועים והרוגים וזוהי עוד תחילתו האמיתית של
הקרב, כאשר ישנם פצועים רבים. יחידת הצלפים הייתה ערה לקורה
באותה השכונה. ונשמעה הודעה בקשר: "נובמבר 5, כאן וויסקי 6,
האם אפשרי שתרים אותנו ותעביר אותנו לקרב המרכזי, עבור?"
התקבלה תשובה מהמפקדה: "וויסקי 6, כאן אבא-דוב, האם אתם בטוחים
במה שאתם עושים? אתם יודעים שברגע שתעשו את זה, אתם למעשה
מקריבים את עצמכם?" "חיובי, המפקד!" התבקלה התשובה מיד, ללא
היסוס, בידיעה שגם אם יקריבו את עצמם, יסכנו את חבריהם. "כאן
נובמבר 5, מגיע מייד, רות סוף". עברו דקה או שתיים והמסוק נחת
על הגבעה, הם עלו עליו ושם מצאו רובים מסוג Car15M203 ביחד עם
תחמושת תואמת להם ולרובי הצלפים שלהם, הם חימשו את רוביהם,
נפטרו מדברים שהוסיפו משקל עודף במקרה הזה, דוגמת מים. שמו את
רוביהם החדשים על גבם והתכוננו לרדת מהמסוק. הם ירדו על גג
בניין, כאשר הטייס, ג'וני הטפילד, צועק לעברם שהם משוגעים,
ושוב בהצלחה, כי הפעם יצטרכו אותה, באמת.
הם ירדו מהמסוק והחלו להתבסס בעמדות צליפה חדשות, כאשר הסמל
ברגהוף הוריד את הצלף שפגע בכל כך הרבה מחבריו באותו היום,
ארמסטרונג שוטט בעיניו על האזור, הוא פגש באשה הרה, ושאל את
עצמו "מה לעזאזל היא עושה שם?!" והמשיך להסתכל עליה כאשר מבטו
מופנה אליה, ולפתע ראה שהיא מרימה נשק מאחד החיילים המתים
ומתכוננת לעשות בו שימוש, הוא לחש לעצמו "לעזאזל", הביט בה
לשנייה בעיניו התכולות, בלע את רוקו בידיעה שהוא הולך לטבוח
באשה ובילדה, כאשר ילדה איננו אחראי לגורלו, ואולי זה ניסיון
להפוך אותם ממלאכים לשעירים לעזאזל? הוא ראה את האשה מכוונת את
הרובה לעבר אחד החובשים שמטפל בפצוע, והוא חשב על כך שחברו
ימות, הוא ירה בראשה, והיא נפלה לקרקע ומתה עוד לפני שפגעה
בקרקע, שני חובשים שמו לב למתרחש ובחיפוי אש מקלעים כבדה, גררו
את האשה לאחד המבנים ושם עשו לה ניתוח קיסרי מאולתר, התינוק
חי, לפחות בינתיים, בעתיד יתבררו לנו השלכות אותה הנפילה.
עיניו החומות של ברגהוף מטיילות ורואות פצוע שלהם והמון זועם
מתקרב אליו. תרחישי הזוועה עברו בראשו, והוא לא חשב פעמיים,
קרא לארמסטרונג והם ירדו מהבניין כאשר הם לוקחים על גבם את
רובי הצלפים, ובידיהם את הרובים האוטומטיים. הם קראו ללוחמים
נוספים ורצו לחלץ את הפצוע כאשר הם יורים לכל עבר, משגרים
רימונים, שוברים גולגלות, שניהם והלוחם הנוסף, סגן ג'ו דיוויס,
שותפם הקודם למשימות עבר בעיראק, פנמה וכיו"ב. הם הגיעו אל
הלוחם הפצוע, והחלו להרים אותו, כאשר דיוויס נותן להם את חיפוי
האש, מחכה להם שיכניסו אותו לתוך בניין ונכנס אחריהם, כאשר הוא
יורה, מחליף מחסניות, ובעיקר הורג. היה נדמה לו שהרג יותר מ-20
איש רק בקטע זה של הקרב, כאשר הוא ירה לכל עבר וריסס ללא
חשבון, אבל המוסר לא הפריע לו, שכן, המלחמה מוציאה את טיפת
האנושיות האחרונה שבך, וזה רק עניין של זמן. הם צעקו ברדיו שהם
זקוקים לעזרת חובש, אבל שום חובש לא היה פנוי, והפצוע ככל
הנראה, נידון למוות. בינתיים, בעודם עושים ניסיונות להצילו,
הגיע מטר נוסף של רעים לכיוונם, והם מסתערים, כאשר הם מזיזים
את הפצוע לחדר שני, וג'ו דיוויס, נשאר איתו בחדר, כגורם ההפתעה
כאשר הם ייכנסו למבנה, והם אכן נכנסו. השניים פתחו במטרים
אוטומטים של כדורים, ולפניהם, ירדו מטרים של גופות ופצועים,
כאשר הם החליפו מחסניות, הגיעו שניים נוספים, והם החלו בירי,
שניהם נפגעו, זעקו והתעלפו לאחר כמה דקות, נכנסו לטראומה. ג'ו
דיוויס פרץ מהחדר השני כאשר הוא מסתער על התוקפים, בכעס שהתפרץ
אצלו הרבה זמן, הוא לקח אקדח וירה באחד מהם ואת השני הרג במו
ידיו, כאשר לקח את סכין הקומנדו שלו, ותקע אותה בתוך לבו, רואה
את האדם נופל לקרקע בזעקת כאב, ודיוויס הרגיש את ההנאה שלו
שבדבר, הוא נפל לקרקע ומת, וג'ו דיוויס עבר לנסות לטפל בפצועים
החדשים, מודיע ברדיו על מיקומו ומודיע על פצועים, מקבל הודעה
שהחובש וצוות פינוי עם אלונקות בדרך אליו, והוא אומר לפצועים
שהעזרה בדרך, והוא יורה, הורג, מפנה את הדרך לחילוץ, והחילוץ
הגיע, מעמיס את שלושת הפצועים על אלונקות ומביא אותם לביה"ח
המאולתר שהקימו, והם מביאים אותם, ובדרכם, ברגהוף שואל את
דיוויס, "היי, ג'ו, יהיה בסדר? נכון?" וג'ו אמר לו שכן, בעודם
ממשיכים להרכיב אותם על האלונקות, ולפתע, הגיע כוח נוסף של
אנשי קרטל שפרץ בירי, הצוות מניח את האלונקות ושולח יד לעבר
כלי הנשק שלהם, כשברגהוף התעורר וניסה לקום מהאלונקה ולעזור
לחבריו, שסיכנו את חייהם רק בשבילו. לפתע נורה אליו כדור, והוא
נפגע בשנית, זועק מכאבים, ומסביבו רוח, אש ותמרות עשן, ותמרות
העשן הקיפוהו כשנפל, וכשחלפה הרוח, חלפה גם צעקתו, הוא מת,
מוות מלא כאבים בשניות שלאחר הירי הראשון והשני, כאב על האשה
שהרג, כאב על החברה שהשאיר מאחור, ונבצר ממנו לומר לה להתראות
בפעם האחרונה. ג'ו דיוויס ניגש אל גופתו ומסתכל עליו בעיניו
ירוקות האישונים, ובעיניו אדומות העשן ורוויות הכאב, מביט בו
מבט שאומר הכול, וחזר לקרב. כאשר הגיע הזמן להמשיך הלאה, הוא
לקח את גופתו של ברגהוף על גבו, והמשיך לצעוד איתה אל עבר
המבנה שבו שוכנו הפצועים וההרוגים. הוא הניח אותה במקום הפנוי
הראשון שראה, וחזר לקרב, הוא צריך לנקום. לאחר שעה של חילופי
יריות, האויב נסוג. הכוח הממשלתי הגיע, וכולם פונו מאותה
השכונה. הם שבים הביתה.
xxx
כאשר הגיעו לביה"ח של הצי בקליפורניה לאחר טיסת חירום שכללה רק
גופות ופצועים, נכנס ארמסטרונג לניתוח חירום, שממנו יצא בחיים,
אבל בקושי, הכדורים שעברו דרך בטנו יצאו דרך גבו, וחוליות עמוד
השדרה שלו נפגעו. ככל הנראה, הוא נותר נכה לשארית חייו.
ארמסטרונג התעורר מהניתוח, ומצא לידו רופאה, שמנסה למצוא את
המילים הנכונות, לומר לו על הדרך שבה יסיים את חייו. ארמסטרונג
מנסה לקום, ולא מצליח, והוא מבקש מהרופאה, "תגידי לי שזה רק
זמני, בבקשה?!" והיא, מתנשפת ומתאמצת, אוזרת כוחות, ואומרת לו
שלא, אין מה לעשות בקשר לזה והיא מצטערת, ויוצאת. ארמסטרונג
הזועם תפס את הדבר הראשון שעלה בידו, וזרק אותו על הדלת, בכל
הכוח שיכול היה להפעיל עם שרירי ידיו. הזמן עבר, וארמסטרונג,
שהועבר בינתיים לכיסא גלגלים, מסתובב במעגלים עם אמצעי התחבורה
החדש שלו, בוהה בקיר הלבן, באור השמש, פתאום הכל נראה לו שונה.
החיים נראו לו לפתע כנקמניים, לפחות על החטאה אחת שהוא עשה
באותו הקרב, וירה בגב של מישהו, ולא בראש, ועכשיו, כמו שלימדו
אותו לגבי יחס לזולת, הכול חוזר כמו בומרנג.
הוא גמר לתהות במחשבה, ולפתע, נשמעה דפיקה בדלת, ובסיועו של אח
רחמן, יושב על כיסא גלגלים, לחדר נכנס פצוע נוסף שתי עיניו
חבושות, ופניו מלאות במכות יבשות וחבלות. ארמסטרונג זיהה אותו
מיד, זה היה סמ"ר דניאל קלארק, אותו הפצוע שהצילו הוא, ברגהוף
ודיוויס. ארמסטרונג הסתכל עליו בחוסר נוחות למספר שניות, ואז
קלארק שלח אליו בגמגום חלוש "תודה", וארמסטרונג נותר ללא
מילים, מהנהן. וכבדרך אגב, הם פותחים בשיחה איש על רעהו
ופציעותיו, מסתבר שקלארק נפגע בעיניו מרסיסי כדור שפגע בקיר,
כאשר הציל ילד שנקלע למקום בטעות, והילד, ככל הנראה ברח.
ארמסטרונג שואל אם ידוע לקלארק משהו על ברגהוף, והוא סיפר לו
על החדשות המצערות, וארמסטרונג הרגיש את זעמו עולה בו, וצרח
לאוויר על נקמה, ולאחר מכן, נרגע, אמר לקלארק שכדאי שילך, וזה
קרא למטפל שחיכה לו מחוץ לחדר ויצאו שניהם.
לפנות ערב, הגיעו לחדרו של ארמסטרונג מספר אנשים: הראשון שבהם
היה ג'ו דיוויס, שלא אמר הרבה, קיבל את התודה המגיעה לו, ופינה
את מקומו לאורחים האחרים. השנייה הייתה מוכרת לו מתמונות, היא
הייתה תמי או'בראיין, חברתו של ברגהוף, שבאה אליו דומעת כדי
לדעת איך הוא מת, והוא סיפר לה עד השלב שבו הם נורו, והוא
התעלף, ג'ו דיוויס אמר שהוא ימשיך את הסיפור מכאן. והאחרונה,
סנדרה גריפין, ארוסתו של ארמסטרונג, ובשנייה שהסתכלה בעיניו
התכולות, היא החלה לבכות ולומר: "מה לעזאזל עשית לעצמך, איך
יכולת?!" והוא, כלא יודע מה לעשות, פשוט מסתכל עלייה בשעת
בכיה, ומנסה לומר לה שתהיה חזקה, כי אם הוא יכול גם היא יכולה.
והוא החזיק לה את היד, וכשעברה שעת הביקור, היא הלכה. בלילה,
הוא ניסה לישון, ובסיוטים שלו, הוא מדמיין את ברגהוף מת, כאשר
הוא קשור וחסר אונים, והוא צועק באפילה תוך תמרות העשן שמכסות
את פניו, והוא קם כאשר זיעה מכסה את פניו, רוצה לחזור לישון
אבל מפחד, הוא פוחד מאותו חוסר אונים שליווה אותו לכל אורך
הסיוט. הוא החליט שכבר לא ישן באותו הלילה, והקים את עצמו,
ונגרר על הקיר, שוקע במחשבותיו, מחשבות על אבדון, ובהן המשיך
עד הבוקר.
כאשר עלה השחר והסתיימו בדיקות הבוקר, הגיע איש צבא, די בכיר,
והודיע לו על המדליות שיקבל על הקרב הזה, וארמסטרונג הודיע לו
שהמדליות יכולות להיכנס לו לתחת, כי הן לא שוות את החברים
שאיבד, ולא את הבריאות, ובפרט לא את היכולת לישון שוב בלילה
בלי טיפול פסיכולוגי.
חמישה חודשים לאחר שהשתחרר מבית החולים, סוף-סוף אזר מספיק
אומץ כדי לגשת בית הקברות שבו היה קבור ברגהוף, נשק לאשתו
הטרייה, שנותרה במכונית והודיע לה שכבר יקרא לה, הוא צריך קצת
זמן לבד עם ארת'ור. הוא גלגל עצמו עד לקבר, ושם התפלא למצוא את
דיוויס, ושאל אותו מה קורה, ולמה הוא שם, דיוויס ענה לו שהוא
היה צריך להחליף עם ברגהוף מילה, וזה ענה שהוא כבר מת, דיוויס
סגר את הנושא במשפט ממולמל ולא מובן, שנראה לארמסטרונג כמו:
"עם ניסיון חיים כמו שלי אתה כבר תתרגל", והלך. ארמסטרונג חשב
שזה דווקא יכול להיות רעיון טוב, והמילים געו בו, "היי ארתי,
איך שם בשבילך? אני מקווה שחם לך שם למטה. אתה גיבור, אתה
יודע... תמיד ידעתי שיצא ממך משהו, אה ארתי? אני... אני
התגעגעתי אלייך, אתה יודע, ורק עכשיו היה לי האומץ לבוא אלייך.
שמעתי שניסית לעזור כשאני הייתי מחוסר הכרה, פעם גיבור תמיד
גיבור, לא?" הוא התכופף אל הקבר, והניח על הקבר שני דברים,
הראשון היה כדור רובה צלפים מגולף, שהוא היה מעין הבטחה של אחד
לשני, שזה שחוזר הביתה בחיים יניח את הכדור על קברו של השני,
לאות אחוות הנשק והחברות העמוקה ששררה ביניהם. והפריט השני היה
בקבוק בירה, כפי שהתערבו ביניהם, וארת'ור ניצח, וארמסטרונג
מצדו, לא יכול היה להישאר חייב. הוא קרא לאשתו, שעזרה לו לקום
בחזרה לכיסא הגלגלים, ורבו על מי ייקח את הכיסא בחזרה אל הרכב,
זה היה אחד הדברים האחרונים שהיו לו, החופש להתנועע בכוחות
עצמו, עד כמה שיכול היה, והחופש הזה נלקח ממנו בכל שיפוע. כמה
ימים אחר-כך התקיים טקס הענקת המדליות לאותה השנה, ובו נקראו
הסמלים ברגהוף וארמסטרונג והסרן דיוויס לעלות לבמה, על מנת
לקבל את המדליות שלהם. ארמסטרונג ודיוויס עלו בתורם לבמה,
ארמסטרונג על כיסאו, ודיוויס על רגליו. כאשר שמע ארמסטרונג את
הנאום המסורתי למדליות השירות המצוין ומדליות הכבוד של
הקונגרס, הוא הרגיש צביטת לב כאשר הקצין הרכיב לו אותן על
החולצה, ועוד יותר הרגיש אותה כאשר עלו אמו וחברתו של ברגהוף
לקבל את המדליות שלו, בדמעות, והוא מצידו לא יכול היה לעשות
שום דבר.
בדרכו הביתה, הוא חשב על הכול, כאשר ארוסתו נוהגת והוא שקוע
במחשבות על הנאום שניתן לאמו ולחברתו של ארת'ור, הפן המצמרר
במיוחד שנוסף לו כאשר התכוונו לחברו הטוב ביותר. ומעכשיו,
בנוסף לכל הצרות, עליו להסתגל למושג חדש: גיבור. והוא מעולם לא
הרגיש ככה, כי הרי להרוג, לטעמו, אדם לא צריך טיפת אומץ,
ואפילו לא מוסר, אלא, צריך אומץ כדי להיהרג, וזאת על מנת לנסות
ולהציל את חייו של אדם אחר, בין אם הוא האדם החשוב לך עלי
אדמות ובין אם הוא אדם שאינך מכיר, לכן היה רק גיבור אחד בכל
המאורע העצוב הזה, והוא ארת'ור ברגהוף, גיבור.