רוכב על 220 קמ"ש באיילון על ה CBR 600 החדש, מאחוריו שחרחורת,
שיער שחור, עם סוג של גוון כחול כזה. לא החברה או משהו, חס
וחלילה, סתם מישהי לרגע. קופצים אליו, ואז חוזרים לבר, לא
רציני, רק בשביל לפרוק את המתחים של הבוקר.

חזה דיי ממוצע שכזה, שפתיים דיי ממוצעות שכאלה. גרה לה בדניאל
12בתל אביב. על הטיילת. מין בחורה ממוצעת שכזו. עם נתונים טיפה
מיוחדים שתפסו את עיניו.

גובה ממוצע למדיי, גם הוא. עיניים מיוחדות. מלוכסנות וגדולות.
מלאות רעב, תשוקה. שלו לא. עיניים חומות וגדולות, מנצנצות
במקרה הצורך. מין בחור רגיש וסימפטי. מתוק הן קוראות לו. לו רק
ידעו.

בן 21, סטודנט למשפטים שנה שניה בתל אביב. חיי את הרגע. לא
סליחה, זה מישהו אחר. הבחור שלנו היה חיי את הרגע. כיום, הוא
לא חיי. זיון פה, בית קפה שם, זה לא נקרא לחיות. כבר מזמן הוא
לא נהנה. חיי את הציפיות של עצמו. ממוצע 90, יש. עבודה מכניסה
עם מינימום השקעה, יש. דירה בתל אביב יש. שכורה, כלומר.רואה את
ההורים פעם בשבוע, רואה את האחים פעם בשבוע, רואה את החברים
פעם בשבו... בלי חברים. אין לו חברים.

לא חברים, לא חברה, לא אוהבים ולא אהבה.
הוא כבר מזמן סיים תיכון. הוא כבר לא יתאהב בעוצמה/יתאהב בכלל.
אין טעם בלבזבז זמן/אנרגיה/רגשות/רגשי אשמה על אנשים שבסופו של
דבר ימותו. לא שמישהו איי פעם מת לו, פשוט אף אחד לא זוכר שהוא
חיי. לא שאיכפת לו, יש לו ממוצע 90, זיון כל פעם שהוא נכנס
לפאב תל אביבי, דירה בתל אביב, עבודה מכניסה ולימודים מאתגרים.
החיים שלו מסודרים יופי. הוא יחיה עד גיל 80 בלי למכור את
הפרארי שלו, יהיה עסוק בלתרום לעצמו, יפנה את הטיילת מדיירים
ויקנה את האזור, ישקיף אל הים ויזכר שהייתה לו פעם מטרה.

מטרות זה דבר יפה. במיוחד בסרטים. עיגולים עיגולים צבעוניים עד
שבמרכז יש עיגול אחד שחור שאליו כל החצים מכוונים.
בחיים, כל המטרה היא שחורה, ואת העיגול הקטן מזהים על פי הצל
שהוא מטיל.

מטרות זה דבר יפה. חיים בלי מטרה זה לא חיים.
זיונים/לימודים מאתגרים/עבודה מכניסה עם מינימום השקעה/דירה
שכורה על הים, אלה חיים שאפשר להתרברב בהם.

תראו אותי, אני מתרברב... בערך...