בצעדי זיג זג אני מתקדמת למכונית של אבי.
שיכורה כלוט, כמו האיש בעל הבגדים הקרועים ומעטפת נייר שמכסה
את בקבוקו במרכז רחוב אלנבי באמצע הלילה.
אבי מנסה לייצב אותי, אבל נראה לי שמצבו לא טוב משלי.
עינב צועקת ברקע כל מיני מלמולים כאלה שהשתדלתי לא להבין, לפתע
אני מרגישה מין רעד מבהיל מתחתית התיק שלי. התאפסתי על עצמי
לרגע והבנתי שזה הטלפון, השיחה לה חיכית משעה שש בבוקר...
האירוע היה ממש מושקע, לא היה נעים לקום ולעזוב, אבל הדחף
לראות אותו, לחבק אותו, להרגיש את ידיו נוגעות בגופי השתלט
עליי.
הרי שנה שלמה חיכיתי לזה, אין סיכוי שאוותר.

אני נושקת לאבי על הלחי הסמוקה והחמה מכמות האלכוהול שישנה
בגופו, סוגרת אחרי את הדלת בטריקה לא מוצדקת ומתחילה לפסוע
לעבר הכניסה של ביתי. אבל מסתבר שלא הייתי צריכה להמתין לו כי
הוא כבר היה שם, יושב ברכב, מסתכל עליי במבט משועשע וקורא לי
אליו על ידי מבט מזמין.

אני נכנסת לאוטו, כולי שפוכה, אבל הנוכחות שלו גוברת עליי. אני
לא יכולה להיות אני, אני לא יכולה להרשות לעצמי לעשות איזו
שהיא פדיחה... אז אני מנסה לחייך בטבעיות אבל קשה לפספס את
עיניי המתגלגלות.
הוא מנשק אותי ברוך על המצח ואומר: "עוד פעם יא אלכוהוליסטית?
עוד פעם שתית?" הוא אף פעם לא היה שתיין גדול... הוא מאלה
שהעדיפו לעשן איזה ג'וינט ולהתמסטל בעדין.  

אני מרימה ת'ראש לרגע ומבינה שאנחנו ביציאה מהעיר, "לאן
בדיוק..?" אני שואלת בתמיהה. "את לא בוטחת בי..?" הוא עונה.
חייכתי חיוך מאוהב והחזרתי את מבטי ישר לכיוון הכביש, מנסה
להבין לאן אנחנו נוסעים.
אחרי רבע שעה בערך אני מוצאת את עצמי על איזה כביש עפר נטוש,
מסביבי רק כמה עצי שיטה בודדים מונחים להם בלי סיבה...

עוד לא הספקתי להגיד ג'ק רובינזון והוא מצא שביל שנכנס לזולה
הקטנה הזאת עם העץ הבודד.
אני מסתכלת עליו במבט טיפשי של "מה עכשיו..." לא שיש לי משהו
נגד סקס ברכב אבל זה קצת קשה "לעשות את זה" בחיפושית...
הוא התחיל לנשק אותי ושלח יד מאחורי גבי למושב האחורי של הרכב,
משם הוא שלף תיק ושקית.
לקח לי כמה שניות לקלוט מה הולך עד שנזכרתי עם מי אני נמצאת
בעצם.
יצאנו מהרכב והוא התחיל להרכיב את האוהל, זה לא לקח יותר משלוש
דקות, מהשקית הוא שלף פוך נוצות לבן ופרס אותו בתוך האוהל.

זו הייתה הפעם הראשונה מזה שנה ששכבנו... הרי רק אתמול הוא
חזר.