היה היה פעם ילד בשם ניצן.
אבל בעצם, אף אחד לא קרא לו ניצן.
כל אחד קרא לו בשם אחר. שם שכל אחד המציא.

אמא קראה לו צנצי.
אבא קרא לו צני.
האחים שלו קראו לו צונצון.
"אבל קוראים לי ניצן!", רגז ניצן והסתכל בהם בכעס.
אבל זה לא עזר. הם המשיכו לקרוא לו, כל אחד בשם שהמציא.

יום אחד, הגיע ניצן לגן בבוקר, וכולו אדום מכעס, כי שוב אבא
קרא לו צני כאשר נפרדו לשלום.
כל כך כעס, שכמעט ובכה.
"ניצן", אמר לעצמו בשקט, "קוראים לי ניצן".

התאספו סביבו כל החברים מהגן, ואמרו לו יחדיו:
"אל תכעס, ניצן. אין לך סיבה.
אתה יודע למה הם קוראים לך בשמות האלו?", שאלו חבריו.

"למה?" שאל ניצן, קולו רועד מעצב, אך גם קצת מסקרנות.

"כי הם אוהבים אותך. כי כל אחד מהם אוהב אותך אחרת, וכל אחד
מהם אוהב בך דברים אחרים, ולכן כל אחד קורא לך בשם שהוא חושב
שהכי מתאים לך. אלו שמות חיבה, שמות שבאים מאהבה גדולה."

שמח ניצן לשמוע את עצת חבריו וחזר לחייך ולשמוח, כי כעת ידע
שכולם אוהבים אותו, את ניצן, ובכלל לא חשוב כיצד הם קוראים
לו.
כך למד ניצן כי השמות הם רבים - אבל האהבה היא אחת.

(הוכן על ידי, לבקשת הגננת להמציא סיפור בו הילד הוא גיבור
הסיפור, לכבוד מסיבת יום ההולדת בגן. הסיפור הוקרא על ידי ביום
הולדתו החמישי של ניצן, בגן "חבצלת", רמת השרון)