רוח סתוית של לילה נשבה בחוזקה על עורפי, שהיה האיבר החשוף
היחיד שנותר בי. כוסיתי בחמש שכבות, שיגנו עליי מפני הקור.
מזמן לא ראינו קור כזה מלווה ברוח פרצים שכזו, ללא גשם.    
רוח נכאים של עצב נשבה בחזקה על נשמתי, שהייתה המקום היחיד
החשוף שנותר עוד לפגוע בו.  כיסיתי את לבי בחמש שכבות של שכחה,
שיגנו מפני קור הרוח. מזמן כבר לא ראיתי קור רוח שכזה, מלווה
בסערה רוחנית, ללא כל תוכן אמיתי.

אותו לילה סוער אבל שקט מגשמים, מצאתי עצמי מהלך, ממש לשווא,
לאורך הרחוב. ועוד רחוב... ועוד אחד. הרגליים כאבו מעייפות
ומהליכה ממושכת, אבל ידעתי שבבית יכאב לי יותר, כי השעמום מפיץ
את המחשבות הרעות. אז המשכתי ללכת.    
ניסיתי לחשוב על הזמנים הטובים שלי. פעם, כשעוד הייתי נער, או
ילד, או ילד קטן באמת. לאן המחוגים בשעון מסובבים את החיים
שלנו כשהם מסתובבים? ולמה הם חייבים להסתובב רק בכיוון אחד?
פתחתי את המכסה בשעון, וניסיתי להחזיר את המחוגים אחורה.
סובבתי סיבוב, ועוד סיבוב, ועוד סיבוב... כבר לא יכולתי לספור.
הגברתי את המהירות. ולרגע ראיתי איך הזמן חוזר אחורה. עברה בי
צמרמורת של שמחה. ואז הסתכלתי שוב קדימה, וראיתי שאני באותו
מקום. וכשהתבוננתי על כף ידי, נוכחתי לדעת, שהיא עדיין מכוסה
פה ושם בקמטים - הסממנים של הזמן עלינו. לא עשיתי כלום. השעון
שלי נהרס, אבל גם ככה היו גונבים לי אותו. תמיד גונבים אצלנו
בשכונה. בכל בוקר אני רואה חלונות מכוניות שבורים, שהרדיו או
הדיסקמן איננו. לא אכפת לי שיגנבו לי משהו. לא אכפת לי שיגנבו
לי גם את השעון. אבל השעון הזה - הוא גונב לי כל הזמן. הוא
גונב לי את החיים. הוא לא מסוגל להפסיק. בעצם לא נורא שהוא
נשבר - ככה לא יהיו לי מדדים למדוד את המהירות הזאת, המהירות
שבה החיים חולפים על פניי.      
המחשבות האלה דיכאו אותי. אז החלטתי לחזור הביתה. שם אולי יהיו
לי מחשבות, אבל לפחות לא יכאבו לי הרגליים. זה באמת עצוב כל
הקטע הזה. אתה חושב שהחיים שלך כל כך חשובים, ומנסה לעשות עם
עצמך את המירב. מתכנן קריירה, לומד המון כדי להצליח, מנסה בכל
דרך אפשרית להרוויח הון, ואז להקים משפחה שתחיה טוב עם מה
שהרווחת. אולי אם תצליח - לעשות משהו, אפילו קטנטן, בשביל
האנושות. אם אתה באמת מוצלח, אפילו תעשה משהו ענק בשביל
האנושות, ואז יזכרו אותך דורות קדימה, ואולי אפילו תקבל איזה
פרס. אולי אפילו פרס נובל - שזה באמת באמת יוקרתי.   ואולי
החיים קצרים - אבל השפעת בגדול. גם על חיים של אחרים, ואפילו
של דורות אחרים.

ואז אתה חושב, כמה ימים לפני שאתה מת מזקנה או ממחלה או סתם כי
בא לך למות כבר - הסתכלות דיעבדית כזאת: וואללה, היו לי חיים,
ממש טובים. ואתה מת שמח. אבל אם אתה חושב על זה לעומק, אז מה
כבר עשית? אז זכית בפרס נובל, ועשית שלום בין מדינות, או מצאת
תיאוריה שיצרה טכנולוגיה מעולה שעזרה לכולם לחיות חיים יותר
נוחים. אז עזרת לכמה אנשים בדיוק כמוך. בדיוק כמוך - ואתה מת
עכשיו. וגם הם ימותו עוד מעט. ואתם בסך הכל כמה אנשים מתוך
מיליארדים על הכדור הזה. ואפילו אם עזרת למיליארדים. זה רק
מיליארדים על כדור אחד. ויש מיליארדי כדורים כאלה. אתה פחות
מגרגר אבק. וגם כל האנשים האלה - כל האנושות הזאת, לא יותר
מגרגר כזה. אז באמת שווה להשקיע את החיים שלך בזה? למה לרדוף
אחרי כל זה - אם גם ככה, אתה בעיני עצמך עולם ומלואו, אבל
בראיה אובייקטיבית - אתה כלום?

על כל זה חשבתי בערב אחד. זה עושה כאב ראש לחשוב כל כך הרבה.
בגלל זה אני לא לומד מקצועות שצריך לחשוב בהם... אני סוציולוג,
מרצה לסוציולוגיה. ואני מרגיש שאני מלמד אנשים. זה היעוד שלי.
אולי בעצם השגתי אותו כבר. אז אין לי בעיה שהמחוגים יסתובבו.
אפילו שיסתובבו מהר יותר. אני לא רוצה לחשוב את המחשבות האלה
יותר.
העבר שאני כל כך מתגעגע אליו, אינו אלא עבר. זהו. אין לי עוד
תפקיד כאן.
אני חייב לתקן את השעון - זה נותן לי מדד לראות איך החיים
חולפים על פניי.