"היי, תגידי משהו, בבקשה", אני מתחננת. ישבתי כשרגלי משוכלות
בשלה, ואני מניחה את מבטי ביניהן. שלחתי את ידי וליטפתי, כמעט
בלי לגעת את הירך שהיתה קרובה אליי.
"תגידי לי משהו טוב..." המשכתי לטייל עליה באצבעותיי, "משהו
שיהיה לי כיף לשמוע". אף אחת מאיתנו לא הסתכלה על השניה. למרות
זאת יכולתי להישבע שהיא מגניבה אליי מבטים מדי פעם.
"יום יפה היום". היא לחשה לבסוף.
"נהדר".
"אה.." היא השתהתה לרגע, ואז עדכנה אותי ש "רזית המון!", עדיין
בקול מהוסס, אבל בהתלהבות לא מוסתרת, כמוצאת תיבת אוצר
במצולות. כאילו שאכפת לי.
"שקרנית".
"טוב.. נו.. אבל את באמת רזית".
"תשתקי".
"אירה..." ידעתי שהיא שולחת אליי כעת עיניים גדולות וחומות,
היא לא יודעת מה לעשות.
"...שתקי".
"תסתכלי עליי-" מרוב אינסטינקט של הלם עיניי נורו לתוך עיניה
בן רגע, תסתכלי עליי? מאין הגיח פתאום האומץ הזה? אני בטוחה
שללא אפקט ההפתעה הייתי שומרת את עיניי לעצמי,לפחות לרגע אחד.
שתחכה קצת. שתראה שאני לא תמיד שם בשבילה.
היא חייכה כשהסתכלה עליי בחזרה, משחרת לטרף. בוחנת אותי לכל
שטח הפנים שלי ושולחת יד קטנה לסקור גם את עצמות הלחיים. ניכר
על פניה שהבינה סוף סוף שכנראה הן באמת שלי. לקח לה זמן לעכל
את זה.
"את יפה".
'מה?' שאלתי את עצמי,
"מה?" עצמי חזרה אחרי בקול.
"את יפה". חזרה גם היא על עצמה, הפעם בקול ברור יותר. מרוצה
מעצמה.
כמעט וריגשה אותי.
נשמתי.
היד שלי, שכבר עזבה את ברכה של זו שמולי, מצאה כמה זרדים שהיו
מתחתיה וטבחה בהם את מחשבותיי. שברי זרדים היו מפוזרים בכל
הרדיוס שלי, שהלך וגדל.
הפעם הגיעה תורי להפתיע אותה במבט. "אולי תגידי לי פעם משהו
שאני לא יודעת".
חייכתי לעצמי, שאלה מכשילה.
אהובתי מסתכלת לכל עבריה ימין ושמאל, שמים וארץ, ענן לכסא
לאדמה, ואין עונה.
גומעת רסיסים של אוויר, מבקשת לשאוב מולקולות של ידע יעיל
ונכון לגבי עצמה, לגבי המתרחש סביבה, והן מסרבות לתת תשובה.
שקט צורב מכסה עם קרני השמש.
עלי תאנה משתזפים בדממה, בטן גב, בטן גב, לאן שזורקת הרוח.
זה לא עוזר לה.
אני מסתכלת על העולם סביבי, כל השקט הזה. ממלא.
"אבל את יודעת הכל", היא אומרת. קולה נוגע בי עמוק.
"אני יודעת הכל?"
"את הבנאדם הכי חכם שאני מכירה, אירה. את יודעת הכל".
"בטח שיודעת הכל". צינית.
היא נכשלה? לא, לא יכול להיות. אני נחלצת לעזרתה. "אבל אני לא
יודעת למה לא כל יום שבת. ואני לא יודעת מה המרחק מפה לירח
בקאדילאק 78'. ואני לא יודעת איך זה לנשק לשון עם פירסינג ואני
לא יודעת כמה זה שורש שבע עשרה כפול שלושים ושתיים ואני לא
יודעת מתי יפטרו כבר את דודו טופז ואני לא יודעת איך לעזאזל
אומרים למישהי ש-"
יד על הפה שלי.
היא כל כך צפויה. כל כך רציתי שהיא תהיה צפויה. כל כך עכשיו.
"אני אוהבת אותך".

ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, וידע אדם את חוה. ידעתי אז הכל.
כל כך אהבתי אותה.

260305