[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איתן גפני
/
ויתורים

שלומי מרגיש כבר זמן מה שמישהו מכשיל אותו. כאילו יש כוח עליון
שמנסה למנוע ממנו ליהנות מהחיים.
הוא לא ממש יכול לתאר את ההרגשה, וגם אין לו חשוד ספציפי, אבל
בכל בוקר הוא קם ומרגיש שמישהו יורק עליו, דורך עליו, ממרר לו
את החיים.
קשה להרגיש ככה, הוא אומר, ומנסה לנחם את עצמו על ידי סיסמאות
מתוך נאומים של מאמני פוטבול מתים. הוא מתאמץ ללכת עם חיוך על
פניו, מנסה להראות שהכל בסדר, אבל ללא הצלחה מרובה.
קשה לעמוד בפינת רחוב בלילה, לעצור את שטף ההליכה, להוציא
קופסת סיגריות, להתענג על ריח הניקוטין, להכין את המצת, לשלוף
את הסיגריה, להרגיש את המרקם הנפלא שלה בפה, להרים את המצת,
להביט בלהבה הקטנה מתקרבת לקצה הסיגריה, להריח את ריח הגז
הנידף בעדינות...
ולהרגיש את משב הרוח הכבד שעוטף את כתפיו וסנטרו. הסיגריה לא
נדלקת.
שוב.

שלומי קצין. הוא משרת בצפון הארץ, במוצב שאת שמו הוא לא יכול
לגלות. גם לא לאורית, שכועסת עליו בכל פעם מחדש. היא אומרת לו
בזמן שהם רבים שהוא לא אוהב אותה מספיק ואם הוא באמת היה מעריך
אותה ומכבד אותה, הוא היה מפגין קצת אכפתיות וחולק איתה מידע
על החיים שלו. כמו המקום בו הוא משרת. והוא מנסה לדבר אל
ההיגיון ולהסביר לה שזה עניין של ביטחון לאומי, אבל היא בשלה.

תמיד הוא קיבל את הביקורת הזו, שהוא סגור מדי. שהוא לא משתף
ברגשותיו.
אורית חשבה שזה נוסע מטראומת ילדות מודחקת, אבל שלומי זוכר כל
רגע מילדותו. היא האמינה בלב שלם שהוא מסתיר מקרה כואב של
ניצול, מכות, או סתם ניכור חברתי, אבל שלומי הסביר לה פעם אחרי
פעם שהרגע הכי עצוב בילדותו היה כשגילה שזאורוס הוא לא באמת
דינוזאור, אלא איש אמיתי בתחפושת.
במוצב הוא נחשב לקצין הכי אפאתי. החיילים מנסים לתהות על קנקנו
ללא הצלחה. הוא מעביר תדריכי בטיחות באותו טון שבו הוא מוסר
לרס"פ את רשימת המנהלות. בתיכון, המורים חששו כי הוא סובל
מנרקולפסיה, מחלה שגורמת לאדם להירדם בכל מצב.
אבל אורית אהבה אותו, למרות הכל. היא ידעה שהוא מרגיש, פשוט
קשה לו לבטא את רגשותיו.
ואהבה, כידוע, היא נושא מורכב.
שלומי לא באמת אוהב את אורית. הוא נמצא איתה בכל פעם שהוא חוזר
הביתה, והוא אומר לה שהוא אוהב אותה, אבל מבחינתו הוא יכול היה
לומר לה "שלוש קוטג', שני חלב, ותשמור את האגורות".
הוא מביט בה ישנה ורואה פרצוף. הוא לא מרגיש מערבולת בבטן
כשהוא חושב עליה, והוא לא חש צורך לשוחח איתה אחרי שהוא יורה
לערבי בראש.
בזמן האחרון, שלומי מנסה לספר לאורית על התחושות שאופפות אותו,
אבל כל מה שיוצא לו זה התחלות של משפטים. היא מנסה לדובב אותו,
והוא מייד מחליף נושא.
אורית כועסת על שלומי, והוא ממשיך באותה דרך בה התנהל כל חייו
- ללא הפגנת רגשות, בלי לחלוק.
היא מרגישה שכבר אין לה כוח להמשיך ככה.

שלומי היה מבוגר מכל הילדים השנה. בגן הוא אובחן כמחונן, אבל
מהר מאד הוא עזב את כיתות המחוננים והצטרף לכיתות הרגילות. הוא
לא אהב להרגיש שונה, הוא ניסה לכמה שיותר להיות אחד מכולם. אבל
תמיד הוא הרגיש קצת מחוץ לתמונה. הוא לא היה נבחר לכדורגל
בחצר, ולימי ההולדת שלו הילדים היו מגיעים ללא הרבה חשק, בדרך
כלל כי הקוסם הכי גזעי היה במסיבות שלו.
הוא לא אהב את הקוסמים. הוא גם לא הבין מה הסיפור של מסיבות
ימי ההולדת. מבחינתו היה מדובר בעוד יום. אין שום דבר מיוחד
בלהזדקן בעוד שנה, הוא חשב, ולא הבין מדוע אורית כל כך כועסת
עליו.
היא הסבירה לו שהיא רוצה לחגוג את היום המיוחד שלו איתו, כי
ככה צריכים לעשות במערכת יחסים של קירבה, ושיתוף.
אז הוא הנהן וחייך, והבטיח שהוא יגיע הביתה מוקדם באותו יום,
אבל הוא באמת חייב להישאר במוצב עד אחרי הצהריים, כי יש תדריך
חשוב במיוחד, ונוכחותו נדרשת.





בערב יום ההולדת, שלומי הגיע לתחנה המרכזית בקריית שמונה ופספס
את האוטובוס האחרון שיוצא לתל אביב. הוא עמד במסוף הריק, ותופף
בקצב לא אחיד על קת הנשק. לאחר שהודיע לסמל שלו שהוא חוזר
לבסיס ללילה, הוא ניסה להדליק סיגריה.
לאחר שגם זה לא הצליח, הוא התקשר לאורית והודיע לה שהוא נאלץ
לחזור באיחור של יום.
"אבל יש לך יומולדת היום" היא אמרה והוא הסביר שאין מה לעשות,
זה המצב.
היא צעקה עליו. נמאס לה להרגיש שהיא מדברת לקיר, היא אמרה.
נמאס לה להיות היחידה שמראה שאכפת לה ממערכת היחסים הזאת, היא
הוסיפה. הוא שתק. וכשהוא שתק, היא הוסיפה "נמאס לי ממך"
וניתקה.
שלומי הביט במכשיר הסלולארי ארוכות. האור בצג כבה.
הוא יצא מהתחנה המרכזית, וחצה את הכביש. בהליכה איטית,
מהורהרת.
הוא לא שמע את האזעקה שהדהדה בין הבניינים.
הוא לא שמע את קריאות הכאב של האישה ששכבה לידו, רסיס מתכת
נעוץ בשוק רגלה. הוא לא ראה את הילדה הקטנה עומדת באמצע הצומת
ובוכה, כי אמא שלה שוכבת לידה אבל לא מתעוררת.
אורית בכתה גם כן. היא הביטה בתמונתו והתייפחה. דמעותיה הכתימו
את פניו.
שלומי הזיע כשהביט בילדה. טיפות זיעה כבדות, מלוחות. ברקע
נשמעה שריקה שפילחה את האוויר.
עיניו נפערו בהלם כשהילדה נעתקה ממקומה. במקומה נפער חור א
סימטרי בכביש.

אורית השליכה את תמונתו לפח.
לאחר שיצאה מחדר האמבטיה, הלכה לפאב. היא שתתה קצת יותר מדי,
והיא חייכה קצת יותר מדי לבחור חמוד עם שיער ארוך שישב מולה.
אורית לא כל כך אוהבת שיער ארוך, אבל היה משהו בעיניים של
הבחור הזה. היא לא ממש הצליחה להגדיר לעצמה מה היה המשהו הזה,
ולמה זה גרם לה למצוא את עצמה בבוקר שלאחר מכן במיטתו, עירומה,
אוחזת באיבר מינו מתוך שינה.
שלומי הגיע הביתה בצהריים, התיישב בסלון ובהה בטלוויזיה.
על שולחן פינת האוכל הייתה עוגה ללא נרות. היה כתוב עליה מזל
טוב. שלומי לא הרגיש מבוגר. למעשה, ברגע שראה את העוגה, הוא
הרגיש עצב. הוא נזכר בילדה הקטנה שנעלמה אל מול עיניו, וחשב
שמן הראוי שהיא תעמוד פה במקומו לאכול את העוגה ולנשוף על
הנרות.

לאחר שצפה במחזות האימה במוזרים ברחובות קריית שמונה, הוא מצא
את עצמו במוצב. הוא לא זכר איך הוא הגיע לשם, והוא התפלא לגלות
שאף אחד לא ידע על מה שהתרחש. בחדר התדריכים ישבו כמה חיילים
ושיחקו טאקי. באחת מעמדות השמירה נרדם חייל. שלומי ניגש אליו
ושאל אותו למה הוא יישן. החייל השיב "משעמום". שלומי שאל אותו
אם הוא יודע מה קורה עכשיו בקריית שמונה. החייל לא ידע.
ואותו נוהל המשיך עם כל החיילים האחרים במוצב.
כמה דקות לאחר מכן, שלומי החל להרגיש כאב חד באגן. הוא נאלץ
לשבת לכמה דקות, עד שהכאב חלף.
יריות נשמעו, וחיילים החלו להתרוצץ ברחבי המוצב כאחוזי טירוף.

שלומי ניסה לקום ולעזור, אך הכאב שיתק את אזור חלציו. הוא נפל
והחל לזעוק בכאב. החובש עבר לידו, זרק בו מבט חטוף והמשיך.
שלומי קרר לו. "אתה לא מדמם, אז הכל בסדר" צעק החובש.
ובאותה פתאומיות שהכאב הגיח, כך הוא פסק. שלומי ניתר על רגליו,
ורץ לקחת את ציוד הלחימה שלו. הוא רכס את השכפ"ץ וטען את הנשק
כשכאב חד, הרבה יותר כואב מהקודם, פילח את גרונו. שלומי ניסה
להשתעל, אך כל מה שיצא זה צליל חנוק ומעורר רחמים. הוא נפל על
ברכיו, ונחנק.
פיצוץ נשמע מחוץ לחדרו, וחייל צעיר פרץ את הדלת. הוא הביט
בשלומי בהלם. "המפקד, הכל בסדר?" הוא שאל, אבל שלומי לא יכול
היה לענות. הוא הרגיש כאילו מישהו דוחף לו קנה של תותח אל
הגרון. החייל החליף מחסנית. "שאני אקרא לחובש?" הוא שאל
כשכדורים החלו לפלח את הקיר.

הוא זינק בחזרה החוצה, משאיר את שלומי להתפתל.
שלומי הרגיש חמימות בפיו. הכאב פסק. הוא הקיא.
לקיא היה טעם מוזר. טעם מוכר.
בבוקר שלאחר מכן, בעודו בוהה בטלוויזיה, שלומי הבין מה היה
הטעם המוכר.
הוא הקיא זרע.

כשהגיעה לביתו אחרי הצהריים, אורית התיישבה מול שלומי וליטפה
את ברכו. היא אמרה שהם צריכים לדבר. הוא הביט בה והחל לבכות.
"אני רוצה לספר לך כל כך הרבה אבל אני לא מצליח" הוא אמר
והתייפח. היא התקרבה אליו וליטפה אותו, ראשו בחיקה. היא לחשה
לו באזנו "הכל בסדר מתוק, אתה יכול לספר לי".
הם נשארו באותה תנוחה, כפסל עתיק, במשך כמה דקות ארוכות. שלומי
הפסיק לבכות, התיישר וסיפר לה על הערב הקודם. על ההפגזה שאף
אחד לא שמע עליה, על הכאבים המוזרים. היא גילתה הבנה. כשסיפר
על הכאב בגרון, היא הסמיקה מעט.
הוא סיפר לה שהוא מרגיש כאילו מתנכלים לו. גורמים לא ברורים
שמנסים להכשיל אותו בזמן האחרון. הוא סיפר לה על הרוח שעוקבת
אחריו ולא מאפשרת לו להדליק סיגריות. הוא סיפר לה על
האוטובוסים שמסרבים לשתף איתו פעולה. היא ליטפה את ראשו בהבנה.

"הכל בסדר עכשיו מתוק. אתה יכול להיות רגוע, הכל בסדר".
היא לקחה את שלומי למקלחת וחפפה את ראשו. הוא הרגיש אליה קרבה.
בפעם הראשונה בחייו, הוא הרגיש קירבה אמיתית.
הוא שאל אותה אם ככה מרגישים כשאוהבים מישהו.
אורית מחתה את הדמעות הקטנות שבצבצו בעיניה וענתה שבאהבה
צריכים לדעת לוותר. והוא ויתר על המחסום שלו, אז כנראה שככה
הוא אמור להרגיש כשהוא אוהב.





כמה ימים לאחר מכן שלומי עמד בפינת רחוב חשוכה, מתחת לבית של
אורית. הוא החליט לעשן סיגריה לפני שהוא עולה אליה. הוא הביט
בלהבה הקטנה, הריח את הגז, והדליק את הסיגריה. העשן מילא את
ריאותיו, והוא חייך.
אורית הביטה בו מהחלון וחייכה אף היא.
היא ניגשה לארון, הוציאה מהמדף העליון קופסא ורודה ממתכת
והתיישבה על המיטה.
שלומי נשף את האוויר והרגיש שלם. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן,
הוא אמר לעצמו בראש "טוב לי".
הסיגריה הייתה טעימה מאי פעם.
אורית הניחה את תכולת הקופסא על המיטה. היא הוציאה ממגירה ליד
מיטתה שקית פלסטיק קטנה. היא חייכה כשהוציאה מתוך השקית הקטנה
את נשמתו של שלומי. עיניה האדומות התרחבו מעט, והיא חייכה.
ניביה שרטו את שפתיה והיא ליקקה אותן, מתענגת על ההרגשה.
היא אחזה בנשמתו בעדינות, מנסה לא לשרוט אותה ורגע לפני שהיא
הכניסה אותה לקופסת המתכת הורודה שלה, ורגע לפני שהיא סידרה
אותה בין כל הנשמות האחרות, היא נשפה עליה בקלות.
שלומי שוב הרגיש את משב הרוח האישי, והסיגריה שלו נכבתה.

אבל לא היה אכפת לו, כי בפעם הראשונה בחיים, הוא מוותר בשביל
מערכת היחסים.
כל כך טוב לו עכשיו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פםןו/'קרארקךףל
ח535ףךלח%
%:#L&K:L%
M&(IY(#)%F@)
U%@UJ)
CTM%@%
CT
CCC%
@$
@
ITVEOITOWPE
ITWVV%
VY
וא'םפןהא509ה
6%MW)%+V
אםןרקVTW%
+%VWMT%
TTW#VT




הציור השבועי
לסלוגניסט, נסו
לזהות היכן
מסתתר
ק. מרכוס ולמה
זה מעניין
מישהו, בהצלחה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/3/05 20:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתן גפני

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה