"יעל... לכי תביאי לאמא שלך את הכד עם הפרחים, ובאמת חוץ מזה
תעזרי קצת, תזוזי את עצמך כבר! למה את אף פעם לא מבינה את
המשמעות של היום הזה? את רואה כמה שקשה לי, לאמא שלך, לאחים
שלך, לכולם ונשארת אדישה, תמיד בבועה הזאת שלך! לעזאזל מתי
תצאי ממנה כבר?!
יאללה, יש עוד רבע שעה לתזוזה, אני מציע לך להתארגן מהר, אני
לא רוצה עיכובים ביום הזה, מובן לך?"

"כן... כן... זה מובן..."

בכל שנה אותו יום ארור, אותו יום דפוק.
משום מה זה תמיד יוצא ביום גשום אפל שחור כזה, ממש כמו בסרט
מתח רע.
כבר נמאס לי להיות שם, נמאס לי מהעמדות הפנים האלו, נמאס לי
להיראות כאילו שאכפת לי עדיין, כאילו זה יום חשוב.
נמאס לי לעמוד שם בחוסר מעש, לשמוע את היבבות של אמא, בכל פעם
את אותה הסליחה שהיא מבקשת ממנה, בכל פעם אותם ההסברים
וההתנצלויות חסרות הערך האלו.
נו באמת... כאילו שזה משנה...
נמאס לי שכולם מתייחסים אליה כאילו היא עדיין חיה, למה הם לא
מבינים שהיא מתה?!
בכל שנה, אותו יום שבו כל המשפחה נעמדת בשורה, כמו חיילים
מאומנים היטב בצבא, שזה עתה שמעו את המפקד צועק: "עמוד נוח".
אני נעמדת שם, ליד אמא, מחזיקה את המטריה מעליה בזמן שהיא
מדברת אליה בלחישות שקטות וחסרות ערך, קולה חנוק, מאיים בכל
רגע להיעלם ולא להישמע, קשה לה לדבר, כואב לה בגרון, אני מכירה
את ההרגשה הזאת, זה מין כאב כזה שאין אפשר לתאר במילים, גם אני
חוויתי אותו בעבר, שזה עוד היה בא לי מהנשמה, מהלב, מעוצמת
הכאב, היום הוא בא לי רק מהגרון.


אני זוכרת אותה היטב, לפעמים היא מופיעה לי בחלומות.
היא כל כך יפה שם, כמו תמיד, מופיעה שם בדמות מלאך מתוק אך ללא
כל שינוי בתווי הפנים, ללא כל עיוות או שינוי ביופי הזה
שמראשית חייה ליווה אותה, יש לה שיער שחור כפחם, ועיניים
ירוקות של נחש, אך לא סתם נחש, אני מתכוונת לאלו היפים, עם
הצבע הירוק והזוהר שיכול לגרום לכל אחד לחשוב שזה עתה הן עוצבו
בידי אמן, ברק בעיניים, מין ניצוצות כאלו שלא יוצאים משם. נדמה
היה שנשבר לה יהלום עמוק שם בפנים וכל מה שנשאר זה רסיסים
קטנים שלא מפסיקים לבהוק החוצה, לחיים עגלגלות כאילו שורטטו
במחוגה ומתוכן נשקפת אדמומיות המאפיינת בובת חרסינה שבירה,
שפתיים קטנות, עדינות, בצורת לב, מאיימות להיפגע ולהישבר מכל
נשיקה, אפילו הזעירה ביותר, כן... כזו היא הייתה.

בחלומות היא מספרת לי איך החיים שם למעלה, היא מספרת שהכל טוב,
ושנורא כיף לה שם.
פעם שאלתי אותה אם מפריע לה שכבר לא אכפת לי, שאני כבר לא
דואגת ממש להגיע לאזכרה שלה ושאני כבר לא מצליחה לבכות.
אבל היא לא ענתה לי, היא אמרה שה' קורא לה, ושהיא נורא עסוקה
עכשיו בסיוע של קליטת 32 מיליון עולים חדשים לגן עדן, "מצטערת
אחותי, אבל המצב פה בגן עדן קצת לחוץ... גם פה לא הכל בא
בקלות, זה כמו בחיים אצלכם שם למטה, כדי לקבל צריך לדעת גם
לתת, אני חייבת ללכת לעזור... ביי". גיחכתי לעצמי ולא יכולתי
להינתק מן המחשבה ששוב פעם היא פוטרת את עצמה ממני, שוב פעם
משאירה אותי ללא תשובות ושוב פעם מתרצת לי תירוצים, לעזאזל
איתה! גם בגן עדן היא דואגת לזרוע את אופי "הקדושה המעונה"
שלה, גם שם היא חייבת להעמיד פני מתחסדת, ואני חשבתי שכשמתים
עולים למעלה עם איזה שינוי... נו טוב, כנראה שזה לא ממש ככה,
או יותר נכון, לפחות לא ככה בחלומות שלי.
ישבתי שם על הסלע, הבטתי בכל בני המשפחה שעומדים שם סביבה
כאילו הייתה איזה אל חשוב או משהו קדוש, הבטתי בהם ושנאתי
אותה, שנאתי אותה כי גם כשהיא מתה היא לוקחת את כל תשומת הלב.
לא מספיק שעשתה את זה גם כשהיא הייתה בחיים, היא עושה זאת גם
עכשיו, גם כשהיא מתה. תמיד נראה כאילו היא חיה. שנאתי אותה על
זה שהיא הייתה כל כך יפה ואני לא יכולה לשכוח את זה. טוב, נו,
ברור, איך אני אשכח, אם אמא דאגה לעטר כל פינה בבית עם תמונה
שלה?! הנוכחות שלה... אף פעם לא עוזבת, תמיד היא הייתה ותהיה
שם, ואני לא יכולה לסבול את זה...
שנאתי גם את עצמי, שנאתי את עצמי כל כך הרבה...
שנאתי את עצמי על זה שלא הייתי כמוה, שתמיד היה לי אופי חלש,
תמיד הייתי חסרת החן במשפחה, זאת שלא ניחנה ביופי, זאת שההוד
וההדר סירבו להיכנס אליה, זאת שתמיד הייתה רק דמות משנית בבית
הארור הזה, ובקיצור, כמו שתמיד נהגתי לכנות את עצמי: "הכבשה
השחורה!"
קמתי מן האבן ופסעתי אל הצוק הגבוה שהיה לפניי, החלטתי חד
משמעית שזה לא יכול להימשך יותר, זהו, לא עוד הלוויות טיפשיות,
לא עוד חלומות מעצבנים, לא עוד התחמקויות ותירוצים, לא עוד
פקודות מאבא ולא עוד בכי של אמא, אני חייבת להיות שם איתה,
למעלה, להתעמת איתה פנים מול פנים. נמאס לי לחלום עליה כל כך
הרבה, לשאול שאלות ולקבל תשובות חצויות, היו לי המון שאלות
ותהיות ואת התשובות? רציתי עכשיו, מייד, בלי להצטרך לחכות
לחלום הבא, רציתי את זה פשוט על המקום.
רק כך אוכל לחיות כמו שצריך.
הבטתי אחורנית על המשפחה שלי, על החברים ועל כל האומללים
שניצבו שם, דמיינתי לעצמי כבר את ההלוויה הבאה שהם יצטרכו
לעמוד בה, את האבל הבא שהם יצטרכו להתמודד איתו, את הבושה
והחרפה שאותה תצטרך לנשוא איתה אמא במשך שארית כל חייה על זה
שבתה התאבדה, האצבעות שיכוונו עליה, הזקנות הרכלניות שבבניין,
כל מה שיגידו ויחשבו קרובי המשפחה, המכרים שלה ושל אבא, כן...
כן... אני בטוחה שהיא תיעשה חולה מזה. אבל בכנות - ממש לא אכפת
לי! מצידי היא יכולה להשתגע, ובכלל, הלוואי שזה יקרה ואבא ישלח
אותה לקיבינימט! לאברבנל! למוסד! למה שזה לא יהיה... העיקר
שתפקיד הכבשה השחורה יעבור אליה, שהצבע השחור הזה יפקוד אותה
כל חייה, ואז, רק אז היא תבין... מה זה באמת להיות "הכבשה
השחורה".

הפניתי את מבטי מעבר לאותו הצוק המיוחל, שבעוד כמה שניות יגאל
אותי מן העינוי והסבל שאיתו חייתי, וקפצתי... זהו, יותר כבר לא
אהיה "הכבשה השחורה".