"היכנס", אמר הלבן.
ז'וז'ו נכנס לדירה לבנה. כל הדירות הסטנדרטיות תמיד היו צבועות
בלבן, אבל הדירה הזאת הייתה ממש לבנה. בעליה היה כבן 30 עם
שיער לבן פלטינה (צבוע), פנים הנעות בין גיל 30 ל-50, ז'וז'ו
לא הצליח להחליט אבל זה לא היה חשוב לו, עם החומר שהוא עישן,
והדבר שהוא תיכף יצטרך לעשות - כל זה לא חשוב. גם לא חשוב,
שהשותף שלו היה גבר בן 60 ומשהו, שיער לבן טבעי ומראה דוחה. כל
אימת שהזקן עבר אל מול עיניו, ז'וז'ו צמצם את עיניו כשבחילה
מחלחלת עברה בבטנו.
ז'וז'ו הלך לשירותים ונזכר באמיל זולא. "למה אמיל זולא?" שאל
את עצמו, מה גרם לו להיזכר בו? ז'וז'ו חשב על צרפת, על רנה
פלקונטי המסכנה שנאלצה לסבול בשביל סרטו של דרייר. הכל לשם...
איך קראו לזה? נטורל... נטורליזם! האסלה עמדה לה בודדה
במסדרון, בחוץ, בלי דלתות ובלי כיורים. אסלה נטורליסטית
לחלוטין, עם אופי משלה. לבנה.
לצעיר לא הייתה מיטה, הוא נשכב על המזרן המוצע ואילו לזקן
הייתה מיטה פשוטה, צמודה למזרונו של הצעיר, כאילו הייתה ביניהם
היררכיה של יחסי עבד-אדון.
הזקן שוב לנגד עיני ז'וז'ו, יחד עם החלחלה, התפלל שלא יבקש
לעשות לו כלום, מצידו שיצפה, לא יותר. אחר כך, הבריח במהירות
את המחשבה מראשו, וחשב באופן נטורליסטי.
ז'וז'ו עבר אל מול מראה והביט בעצמו. פנים יפהפיות כשל בחורה,
עיני שקד ירוקות וריסים גדולים, עשירים וארוכים, אף סולד,
ושפתיים שוות ובשרניות. על גופו ג'ינס בלבד. שיער חום פרוע
שזקוק כבר לתספורת, נצנצים מעורבבים עם זיעה על גופו הרזה
ונטול כל שריר. הגיע הזמן לפתח שרירים, אני נראה כמו בחורה,
חשב. ז'וז'ו הבחין בהליכון משוכלל בפינת החדר והשתוקק לנסותו.
הוא רצה להתקדם לעבר ההליכון, אך הצעיר קם ממזרונו והניח את
ידו על כתפו של ז'וז'ו. "אז מה שמך האמיתי?" שאל. "ז'וז'ו",
שיקר. "ומאיפה אתה, יפהפה שכמוך?" שאל, למרות שידע שהוא משקר.
"מעיר הזומבים", ענה ז'וז'ו בהתרסה. "מה זאת אומרת?" שאל, חצי
מסטול אך מודע לתשובה המתמיהה. "ברחתי מעיר שכולם בה מסתובבים
חצי חיים - חצי מתים". הצעיר לכאורה הרים גבה וחייך "מממ...
הבנתי." הוא לקח את ידיו של ז'וז'ו ומשך אותו לעבר המזרן. הזקן
נשכב על המיטה שלו והשעין את ראשו על ידו. משהו פה לא נראה לי,
חשב ז'וז'ו.
הצעיר נשכב על המזרן, ז'וז'ו זחל מעליו והתחיל לנשק את גופו
הרזה ולבן. אימה אחזה בו. ז'וז'ו הפסיק את מעשיו כאשר מעין
פלאשים תקפו אותו, תמונות מן הרכבת, הפסים המצטלבים במהירות,
הדיסקוטק, הרמקולים הזועקים, הזוגות שמזדיינים על הספות,
המשקאות, העשן, הריח הנעים... הפנים שלו, של יובל, מחייך אליו
בחיוך רגוע והעשן מנעים סביבו...
ואז, חזרה ללבן הנטורליסטי הזה. "אני לא יכול..." אמר ז'וז'ו
ורצה לקום. אך השני משך אותו בכוח ולא נתן לו מנוס. בשארית
כוחותיו נטל ז'וז'ו את הכד הנטורליסטי שעמד על השולחן-שרפרף,
וריסק אותו בחוזקה על פני האיש הלבן. לפני שהספיק הזקן להשיגו,
הצליח ז'וז'ו לקחת את תיקו הקטן, ולהימלט מהדירה הלבנה
והנטורליסטית אשר התמלאה בזעקות כאב.
ז'וז'ו הלך לאורך רחובות תל-אביב, נעצר באמצע והוציא מכיס
מכנסיו כרטיס לו''ז של הרכבת "תל אביב - רחובות - אשדוד".
ז'וז'ו חייך למראה המספרים, קרע את הכרטיס והשליך אותם כנגד
כיוון הרוח. לא עוד עיר הזומבים, חשב בקול כשפיסות הנייר
סוטרות על פניו. ז'וז'ו המשיך ללכת, כמה שיותר מהר כאילו כפאו
השד. הוא לא חשב על הקור, בלי חולצה באמצע ליל מרץ. הוא רק
המשיך ללכת, בלי לדעת לאן, אורות מתנוססים לאורך העיר כמו
מוסיקה לעיניו ומטשטשים את דמעותיו.

סיפור שהתחלתי ולא סיימתי - מאז לא כתבתי יותר...