חתול מחורבן אחד, זה כל מה שצריך.

כבר חודשיים רצופים שהיא בצבא, או אולי חזרה ולא הרגשתי,
וההדרדרות הבלתי נמנעת אל מרה שחורה נמצאת בשלבים מתקדמים,
וממשיכה להאיץ לקראת איזה סוף בלתי נמנע.
האחרות מסתכלות ברחוב מאחורי משקפי שמש וחיוכי קטלוג מועתקים
שנראים מגוחכים לחלוטין על הפנים הלא מושלמות שלהן, שלטי
מכירה לא מושקעים למוצר הכי בסיסי שאין שום תמריץ להשקיע
בהשגתו. חרמן ונאמן, מתגעגע ונוגע. יושב דומע מול מחשב, הראש
משדר נקישות דם הולכות וגוברות, מאיים להתפוצץ.
חתול מחורבן אחד, זה כל מה שצריך כדי להפוך סתם איש בודד לאיש
בודד עם שפעת.

יש פציעות ראש,ויש פציעות ראש.
היא נראתה בהתחלה כמו איזו אלה הודית, פנים יפות כל כך ועיגול
קטן, סימטרי, זב דם ממש במרכז המצח, אולי סנטימטר וחצי מעל
נקודת המגוז הדמיונית שבין הגבות הירחיות. שלווה לחלוטין,
פעורת עיניים ירוקות, מורחבת אישונים, מתה כמו אבן.

שולח יד אל וריד הצוואר, מניח אצבעות כמו מתוך תקווה לחוש
איזה דופק. בקושי נוגע בה, היא מתמוטטת כמו שק תפוחי אדמה,
ממני והלאה, הסימטריה של פרצופה נחבט למרצפות המגואלות בדם.
מה שהיה הקרקפת שלה תלוי, תרתי משמע, על חוט שיערותיה, שחורות
וחלקות בקצוות, ארגמניות ודבוקות באי סדר במקום בוא ניפץ
הקליע את מוחה כנגד הקיר.

יללת סירנה ברקע. אולי רק קול רפאים, אבל ברור שאני לא יכול
להשאר לידה בלי שמישהו יגיע במוקדם או במאוחר ויתחיל לשאול
שאלות. היא מרגישה כבדה באופן לא טבעי כשאני מניף אותה חזרה
לישיבה-שרועה כנגד הקיר, מכניס את הלשון שהשתרבבה וננשכה אל
מאחורי השפתיים הדקות שאף פעם לא חייכו אלי.שולף מטלית לחה,
מנקה קצת דם קרוש. מקפל אותה בזהירות, מניח בשקית ומכניס אל
התא הקטן של תיק האדידס, מרפרף נשיקה על תנוך האוזן, הוא
מקפיא לי את השפתיים, את הלב.

דמעה אחת, אין זמן ליותר, ונפרדנו בפעם האחרונה. היא לא
האמינה בנשמות, לא האמינה באלוהים. דרך עצובה לחיות, דרך
עצובה למות. בחדר המדרגות אני מבין כמה הידיים שלי מלוכלכות
ומוחה אותן על הגופיה לפני שאני חוזר ולובש את המעיל.
היתה זו אהבה? מאיפה לי לדעת.
נשארו רק כתמים על הבד.

אין לי ממש מה להציע לך.
אפילו כשנקרע מגעגוע, מכל מני תשוקות, לא מצליח למצוא את
המלים הנכונות.
וכשאת עצובה, אני מצליח בדרך כלל להתנהג כמו אדיוט מושלם,
להסתכל על הטלפון בייאוש, לא להבין ולא להאמין שאת לא עטופה
בי עכשיו.