המים החמים שהתאספו על רצפת האמבטיה שלי איבדו את חומם לטובת
הרצפה שהייתה קרה ולכן החלטתי לנקז אותם בעזרת המגב לעבר חור
הניקוז שבמקלחת. באותו הזמן עבר ברחוב מתחת לבית הדירות המוזנח
שלי איש ערירי ובודד. אני זוכר את זה טוב כי באותו היום גם
הפסקתי לעשן, לא מתוך החלטה או רצון, פשוט כי נגמר לי הפאקט
שקניתי בדיוטי פרי.
זה היה שבועיים אחרי שחזרתי מהטיול הגדול לדרום אמריקה
ולמזרח.
ובאשר לאיש, איך אני יודע שהוא היה ערירי ובודד? פשוט מאוד כי
זה היה חבר שלי שהיה בדרך אליי לדירה. יש דבר מאוד מוזר במערכת
היחסים שלי עם החבר הזה, אנחנו מסוגלים לא לדבר אחד עם השני
שנה ואז פתאום, כאילו לא קרה שום דבר, להרים טלפון אחד, מהיר,
קצר, עינייני, שיחה של 20 שניות, קורקטית ופרקטית להחליט
להיפגש ואז להתנהג בטבעיות כאילו אנחנו מתראים כל יום וזה מה
שקרה באותו היום.
אז חבר שלי בא אליי והוא היה מדוכא כי הוא נפרד משלומית, אחרי
6 שנים שהם היו ביחד מאז כיתה י"ב, מאז ימי ביה"ס העליזים.
ואנחנו בחבר'ה אף לא הבנו מה הוא מוצא בבחורה הזאת, היא הייתה
ממש מכוערת והיה לה אף בולט וחזה קטן ולא מספיק שהיא הייתה
מכוערת גם היה לה אופי ממש מחורבן, היא הייתה שתלטנית ותמיד
איימה על חבר שלי שהיא תעזוב אותו. חבר שלי אמר שגם הסקס איתה
הוא לא חוויה גדולה, היא מסוג הבחורות שמה שלא תעשה בשבילן
במיטה הן תמיד יתלוננו ותמיד היינו שואלים אותו "אז למה אתה
נשאר איתה?" והוא אמר שהוא פשוט מפחד להישאר לבד ושאין לו כוח
להתחיל מערכת יחסים חדשה עם כל ההקדמות, הטקסים, ההצהרות
וההכרזות של ההתחלה, פשוט אין לו כוח לזה, הוא רוצה יציבות
בחיים ושלומית נותנת לו את ההרגשה הזאת.
אבל באותו הערב המושג יציבות וחבר שלי היו רחוקים אחד מהשני
כמו המרחק מהחיים שלי למושג אושר. הוא ישב על הספה שלי כפוף
ומדוכדך ממש שבר כלי. והבנתי שכל מה שהוא פחד ממנו במשך 6 שנים
מוטח עכשיו בשיא האכזריות בפנים שלו, כל החששות האלו שהחזיקו
את הקשר ביניהם לאורך 6 שנים הפכו למציאות שהוא צריך להתמודד
איתה עכשיו. אבל לי לא היה שום עניין בלנחם את חבר שלי, כי
שנאתי את שלומית וחשבתי שהפרידה הזאת הייתה צריכה לקרות כבר
לפני 5 שנים 11 חודשים ו- 29 ימים. ועכשיו הגיע הזמן שחבר שלי
יאכל קצת את הדייסה הזאת שהוא בישל לעצמו, שאחרי 6 שנים כבר
נהייתה מאוד סמיכה ומלאת עובש, אבל בכל זאת זה חבר שלי ולא
ראיתי אותו כבר שנה והבן אדם הרוס, אז הצעתי לו לעשות מה
שהיינו תמיד עושים, ככה לזכר הימים הטובים, להדליק איזה ג'וינט
שמן ועסיסי שישכיח ממנו את המכוערת הזאת שזרקה אותו ועם החומר
שהיה לי התוכנית הזאת לא יכלה לכשול, זה היה צ'ארס איכותי
ביותר שהבאתי מהודו מאיזה כפר נידח שכל הפרנסה של התושבים שם
מתבססת על גידול שדות ענקיים של צ'ארס באיכות שלא דומה לשום
דבר אחר שעישנתי בחיים שלי.
אז אמרתי לעצמי שאני חייב לקחת איתי קצת, זה היה כבר בסוף
הטיול, בדרך חזרה לארץ, והסתכנתי מאוד בשדה תעופה, הייתי בטוח
שכמעט תפסו אותי, כי הכלב המעצבן שלהם התחיל לנבוח ולהתקרב
אליי, אבל בסוף הסתבר שהוא סתם רצה להשתין על העציץ שגדל
באדנית שעלייה ישבתי באולם המתנה. ושמחתי שהצלחתי להיכנס לארץ
עם כמות יפה של החומר הזה.
האמת היא שתכננתי לעשן אותו ביחד עם איזו מישהי שהכרתי בים
שבוע לפני, אבל בינתיים היא הספיקה להתאבד, אז החלטתי להקריב
את החומר לטובת ניחומו ואושרו של חבר שלי ונתתי לו לגלגל
בעצמו, כי אם יש משהו שחבר שלי יודע לעשות אותו באמת טוב, זה
לגלגל ג'וינטים, הבן אדם פשוט אומן, הוא פיתח פטנט גאוני
לגלגול ותמיד בחבר'ה היינו קוראים לו "אצבעות הזהב".
הדלקנו את הג'וינט ואמרתי לו שמהיום הוא פותח דף חדש והגיע
הזמן שיתחיל להנות קצת בחיים אחרי 6 שנים של ריקבון, הוא הנהן
אליי בהסכמה וניכר עליו שמצב רוחו השתפר טיפה.
החומר באמת היה מעולה והטיס אותנו אחרי 2 דקות בטיסה ישירה
למקום שכולו רק טוב ונזכרתי במשפט מטומטם שסיוון תמיד הייתה
אומרת לי שהיינו מעשנים ביחד לפני ואחרי הסקס - "שהחומר אחלה,
הכל אחלה" על משקל הפרסומת הישנה הזאת לחומוס שהייתה פעם
בטלוויזיה. סיוון תמיד אמרה משפטים כאלו, שכמה שהם נדושים
וצפויים, שהיא אמרה אותם הם תמיד נשמעו כחוכמת חיים ותבונה
מדהימה של בחורה שיודעת מה היא רוצה מעצמה ובכל זאת תמיד
שהיינו ביחד, היא תמיד הייתה אומרת לי שהיא עדיין מחפשת את
עצמה דרכי ושאני מהווה בשבילה את הדרך להבנת עצמה ומה היא רוצה
להשיג. ויום אחד אחרי כמעט שנה ביחד, היא החליטה שהחיפוש שלה
נגמר והיא כבר לא מחפשת את עצמה דרכי, אלא היא מצאה את עצמה
באיזו כת רוחנית, עם איזה בחור שנטיפ כזה, שהראה לה את האור
ואת האמת, אחרי שבוע היא כבר עברה לגור על איזה הר בגליל עם
החברים החדשים שלה.
אבל המשפט הזה שלה תפס אותי גם במשך כל הטיול שעשיתי בדרום
אמריקה ובמזרח והמשפט הזה הנחה אותי במעשיי וניסתי הכל מהכל:
קקטוסים בבוליביה, בחורות מניו זילנד, קוקה בברזיל, זונות
בתאילנד, פטריות בהודו, מסיבות, נופים, סקס, סמים, הזיות, הרבה
הזיות. ובאמת לרוב הכל היה אחלה, אבל עכשיו אני כאן שוב בארץ
ושוב בעיר המטונפת הזאת שנשבעתי שלא לחזור אליה אחרי הטיול
והכל רחוק מלהיות אחלה וכל יום במקום הזה מזכיר לי את סיוון,
שאיך שהוא הצלחתי לשכוח ממנה בטיול, אבל אני משום מה ממשיך
לגור פה, יש משהו בעיר הזאת שמעורר בי סלידה ומשיכה באותו
הזמן, משהו בתוכי נהנה מהסבל, מהזוהמה, מהלכלוך, מחוסר השפיות,
מהדיכאון, מהזוהר המזויף וכמו המים במקלחת אני תמיד מוצא את
עצמי מתנקז לתוך החור הזה. אבל באותו היום, לא יודע אם בהשפעת
הסאטלה או לא, החלטתי עם עצמי החלטה אמיצה, אני יותר לא מוכן
להתנקז לתוך החור הזה, אני רוצה להיות כמו המים האלו בקצה של
המקלחת שמסרבים להישטף, שהולכים נגד הזרם, אני לא אתן הפעם
לחיים לנגב אותי בחזרה לשם, גם לא עם מגב - די נמאס לי מהחיים
האורבניים המסריחים האלו!!!
אני חוזר בחזרה הביתה לעמק, לשדות , לשקט, לתמימות.
עם ההחלטה הזאת ועם סאטלה איכותית של צ'ארס מובחר הלכתי
לישון...

וחבר שלי? - הוא אחרי שבוע חזר לשלומית אחרי שהתרפס בפניה
והתחנן שתחזור אליו, כמו אפס, ואני? - אני עדיין גר באותה עיר,
באותה הדירה, באותם החיים, עדיין מפנטז על לעזוב את המקום הזה.
מסתבר שבסופו של דבר גם המים שבצדדים, אם מנגבים אותם מספיק
פעמיים מתנקזים לחור, וכך כנראה גם כולנו, במבחן חיי היום יום
והמציאות, מתנקזים בסופו של דבר לחורים שלנו, לא משנה כמה נהיה
בפינה של המקלחת.