"אוף... אגסים ירוקים הם יפים וטעימים."
הלוואי והיה לי אגס יפה וטעים משלי! (כולם חושבים כך גם אני!)
אני מוצא את עצמי יושב עם אלעד, הוא אוהב אגסים. מאוד אוהב.
הוא תמיד אומר במצבים כאלה "יש לי אגס דמיוני".
חושבים מה לעשות. אלעד אומר "בוא לטייל בפרדס, שם יש המון
אגסים".
(כך עובדים הדברים היום - מי שרוצה אגס שילך לפרדס) הגענו
לפרדס.
כמובן המון אגסים יפים, טעימים?! (אני בספק) יש אגסים שהם יפים
אבל זה רק מבחוץ.
(איזה מסריח שהעולם עובד כך!) פתאום אני רואה אגס יפה, הוא בלט
מבין כולם כי הוא היה מונח על ענף גבוה והיה נראה שהוא טעים.
"ברור!" קטפתי אותו ונגסתי בו בתשוקה. הוא היה טעים.
(איזה נחת) אני אוכל אגס טעים, כמה זמן אני מחכה לאכול אגס
טעים וסוף סוף יש לי. אוף!!! נאנחתי.
טוב מה?! אחרי האגסים האחרונים שאכלתי הגיע הזמן לאגס טעים!
אני אוכל אותו לאט מאוד, אני רוצה שיחזיק להרבה זמן.
אוף... אני מתפתה לאכול מהר,
גם כשאני נוסע לצבא כל יום, בדרך יש פרדס תפוזים והריח שלו
משגע אותי!!!
אני לא יכול להיות חזיר. יש לי כבר אגס. "אוף אבל אני כל-כך
רוצה את התפוז".
וכמו ילד (יוצא טיול (במסגרת הצבא) לפרדס התפוזים) ואני על
האוטובוס.
טוב, לא קל לקטוף תפוזים בדרך-כלל. בדרך אני נתקף ייסורי
מצפון,
מה אני עושה פה, יש לי אגס טעים מאוד ביד, למה אני מתחזר?
"אוף... הריח הזה של התפוזים" (הם גם בפרדס שאסור לקטוף בו,
מישהו מטפח אותם, מה שמגדיל את הסיכוי שהם אכן טעימים)
טוב אני כבר פה, בפרדס, ייסורי המצפון התחלפו עם ריגוש
ואיפוק.
(אני צועד לכוון החזירות בצעדי ענק) אוף... והתפוזים, הם
ניתנים להשגה.
רק קצת להתאמץ וצריך את שתי הידיים כדי לקטוף אחד (זה אומר
להשליך את האגס ולהמר).
יכול להיות שאוכל את תפוז חיי,
או שאפול מהעץ ואקווה שהאגס לא יתלכלך (אולי יהיה לי סיכוי
לחזור ולאכול ממנו).
ובכל מקרה אם אני אוכל ואם לא, אני ארגיש שמן שלא מסתפק באגס
טוב.
אני מושיט יד אחת לעבר העץ, לא - התפוז לא יפול לי ליד, אני
צריך לקבל החלטה.    
(וכמובן שכל הזמן אני אומר לכולם "לא, אני?! יש לי אגס, אני פה
סתם לכיף")
איזה יצור מטומטם, אני עובד על עצמי!!!
וכך אני מטייל בפרדס שליד הבסיס כל יום, אני רק מקווה ששום
תפוז לא יפול לי ליד,
כי אז אני עוד אוכל בטעות תפוז כשביד השנייה יש לי אגס. אוף...
זו ממש חזירות.

           ואז אין לי מושג, איך זה ייגמר?