הלכתי המון באותו יום. הייתי יחפה. הרגליים התקשו ונחבטו מכל
הכיוונים והייתי חייבת מקום לשבת בו.
שם הוא היה - הספסל.
כמה קרשי עץ צבועים לחום, באמצע השביל, ככה עומד שם דומם.
המון אנשים עוברים שם כל יום, כל שעה, והוא שותק, לא זז.
באים, מתיישבים, פותחים בשיחה, שוכבים, נחים, אוכלים, מדליקים
סיגריה, מכבים עליו, לועסים מסטיק ומדביקים בתוכו.
והוא שותק, לא זז.
לא בטוחה במין הספסל, בין אם זו נקבה מתיימרת ששמחה שחיילים
צעירים באים לחכות שיקחו אותם כבר הביתה או זכר מנופח אגו
שמרגיש בטוב כאשר כמה נקבות יפות מצטרפות לשיחת נפש עליו.
בכל מקרה, הוא שומע הכל ושותק, לא זז.
לפעמים הוא מכיר אותך יותר משאתה יודע. אתה עובר לידו, מתלבט
אם לשבת קצת או להמשיך ובעצם הוא רק רוצה שתעצור קצת, תארח לו
חברה.
המסטיקים שמדביקים עליו נעשים לקשים ונשארים שם לתמיד. אותו
הדבר הכוויה שעשתה הסיגריה.
אבל הוא סופג את כל זה ושותק, לא זז.
כשיורד גשם, הוא נרטב מעט, אבל בעצם זו אמבטיה אחת גדולה שהוא
זקוק לה מדי פעם בשנה. כשהשמש מכה חזק מהשמיים, הוא מסתנוור
אבל נהנה מכל רגע.
ושותק, לא זז.
עצם העובדה שהוא דומם מחייבת את השתיקה ואי התזוזה.
זה דבר שחייב לקרות, כאשר משהו הוא דומם.
אז... אם זה קורה, רק לדוממים מאיתנו, מה עם אלו שחיים?
הם יכולים לדבר, יכולים לנוע
הם יכולים לצחוק, יכולים לשיר
הם יכולים להגיד היי, תעיף את הסיגריה שלך ממני
הם יכולים לזוז.
כמה מהם לא. ההוא נפגע בפיגוע, ומאז הוא רק שותק.
השני, נדרס ומאז הוא על כיסא גלגלים.
ההיא נאנסה ומאז הפסיקה לצחוק.
ההוא מעשן בכמויות והקול כבר לא מאפשר שירה.
ההיא מורעבת ובקושי יכולה לרקוד.
בעצם היא, הכי קרובה לספסל. יושבת עליו ימים שלמים, ישנה שם
בלילות, מחכה ומחכה ומדי פעם מרוב שאין כבר עם מי לדבר, היא
מדברת איתו.

היום, הספסל עדיין שותק ולא זז. בפעם הבאה שתראו ספסל כזה,
תשבו עליו, אפילו תנסו לדבר איתו. תזכרו מה הוא עבר ותגידו
תודה.
אני כבר חושבת שבמצב הנוכחי, צריך רק עוד ועוד ספסלים,
בטח מתישהו כבר לא נצטרך, מתישהו... כבר לא נצטרך?