ישבתי ובכיתי על כיסא בביתן של הקרקס. זה קרה ככה פתאום, רגע
אני יושב ורואה ליצנים משפריצים
אחד על השני מים ורגע שני אני בורח ודומע כמו ילדה משוגעת
שאיבדה את הבובה שלה. גם
לי הייתה בובה, אבל בגלל שאני הייתי בן קראתי לו בוב, אני
התחלתי לבכות ככה על הכיסא וראיתי את הליצן שמחכה להיכנס מסתכל
עליי בפרצוף ליצני עצוב כזה, אבל הוא לא אמר לי כלום. לידו היה
הקיוסק והם שמו ליצן מעץ שכתוב עליו בורקס - 9 ש"ח, קפה.תה - 3
ש"ח, וככה הייתה רוח חזקה, והליצן מעץ נשען על דפנות הקרקס
והרוח כל הזמן הזיזה אותו עד שכמעט נפל, ואני כל הזמן התפללתי
לעצמי שהליצן יפול כבר כדי שגם לדמות המחיוכת נטולת המוח ומכאן
גם הצרות תיפול, חשבתי שאולי אם הוא יפול אני ארגיש פחות לבד,
מחשבה מטופשת. בעל הקרקס עם עין הזכוכית וחוט שדרה של חילזון
זחל לעברי ושאל אותי: "חבובצ'יק, מה קרה?" לא עניתי לו למרות
שזה היה נחמד מצידו לשאול. אני בכלל לא בטוח למה בכיתי, אני
יודע שהמצב הנפשי הכלכלי והכללי שלי על הרצפה, אולי אפילו יותר
נמוך, לא יודע איפה זה.
הוא המשיך לשאול ובסוף עניתי בטון רועד: "ככה". הוא הביא לי
פרח מאחורי האוזן שלי והוא אמר לי להתעודד ואני רק המשכתי לשבת
שם ולבכות, והתפללתי שהליצן כבר יפול.

חיים זה רע! :)