שמיעה מוזיקלית? הוא שאל בקול חרישי אבל סמכותי מספיק כדי
לעורר בי רעד. "אני חושב", עניתי.  
כשיצאתי משם הלכתי לשבת באיזה בית קפה מעבר לפינת הרחוב. לבד.
מאז כבר כמה חודשים, והמוציא לאור של הדיסק שלי לא השיב לי
דבר. דווקא הבנתי את הרמז, אבל כמו תמיד סירבתי להכיר באמת.

היום בבוקר, כשהתעוררתי, ויצאתי בדרכי אל המכונית, בקצה השני
של הכביש ראיתי פנים מוכרות. יותר מדי מוכרות, אולם לא זיהיתי
מאיפה. זה היה אחד מאותם מקרים, שאתה פשוט יודע שאתה רואה משהו
- שאתה מכיר אותו כאילו הוא אתה עצמך, אבל פשוט לא יכול לדעת
מאיפה. ולמה בכלל אתה מכיר אותו. ואז אתה לא רוצה להכיר אותו,
כי זה מפחיד אותך. פתאום נתחוור לי. זה אוחנה. הישרתי מבט
לשניה, אך מיד משכתי את פני חזרה, מביט על השתקפותי המעוותת
בחלון הרכב. אם אוחנה יראה אותי עכשיו, אני יכול לומר שלום
למשפחה. חבל שבכלל אין לי משפחה. דווקא רציתי משפחה. אבל זה
נטל כבד מדי. אז אשתי עזבה אותי והשאירה אותי לבד. לקחה לי גם
את הבית, והרכוש. נשארתי לבד בדירה שכורה עם סוסיתא. ומאז אני
נוסע. אני והסוסיתא. אז ניסיתי להתפרסם - להוציא דיסק, שאחר כך
אשתי הזאת תקנא קצת, אבל כבר כמה חודשים והוא לא מחזיר לי
תשובה, המוציא לאור הזה. הרס לי את החלום. בכל מקרה. הדבר
האחרון שרציתי לראות עכשיו זה את אוחנה. נכנסתי לסוסיתא שלי,
והפעלתי את המנוע. התחלתי לנסוע, והוא התבונן משתוקק כאילו
לטרמפ. לא זיהה אותי, למזלי.
הבעיה היא - שישראלים לא יודעים לעשות שום דבר טוב. ותמיד אני
נדפק מזה. אז באמצע הדרך, גם כן אמצע הדרך - שני מטר אחרי
אוחנה - המנוע החליט להיהרס. ראיתי את החיוך העקום על פניו של
אוחנה, כאילו הוא מנסה להסתיר את צחוקו על הנהג הזה שלפני שניה
רצה ממנו טרמפ, ועכשיו הוא לא יכול אפילו לזוז. ידעתי שעכשיו
אני אבוד. אוחנה יראה אותי. ניסיתי להתכופף, לעשות כאילו אין
איש במכונית. אבל זה טיפשי - הוא היה חושד ככה עוד יותר. אז
שמתי משקפי שמש והרמתי את השיער, כדי לשנות תדמית. אולי ככה
הוא לא יבחין שזה אני. הוא באמת לא הבחין. רק כיוון מבט מוקשח
אל החלון, ואז סובב ראשו בחוסר אכפתיות משווע. כשהמשיך ללכת,
ידעתי שלא זיהה אותי.

בערב נפגשתי עם אלקובי. חבר ילדות מהשכונה. הוא תמיד היה חבר
שאפשר לסמוך עליו. חוץ מהפעם ההיא שהוא סיפר לכולם שאני חולה
איידס. ממש דפק אותי. אז הדבקתי אותו, ירקתי ארבעה ליטר רוק
לקולה שלו. אבל הוא הבין אותי. היינו חייבים להשתוות. מאז
נשארנו חברים טובים.    כשחושבים על זה, אולי אשתי עזבה אותי
בגלל האיידס. בגלל זה גם לא רציתי משפחה. לא רציתי חיים של
קבע, של שגרה מלאכותית כזאת שבני אדם אוהבים לסגל לעצמם רק כי
כולם עושים שגרה. רציתי לעשות לי שגרה כזאת שאין בה חוקים.
כזאת שלשבור את השגרה בה - זאת השגרה. וגם השגרה היא לא שגרה.
פשוט שלא יהיה כלום שאני יכול לצפות מראש. זה פשוט לא פועל. אם
אני עושה צעד קדימה - אני כבר יודע שאני הולך לזוז קדימה. אז
התייאשתי והחלטתי לחיות כמו כולם. אני יודע שלהתייאש זה
לחלשים, אבל אף פעם לא התיימרתי להיות חזק. אלקובי ואני
השתכרנו לגמרי.  ההנגאובר בבוקר היה נורא.

אז לקחתי אולי שבע אקמול, וכמה אופטלגין נגד כאב ראש, וזה
כמובן לא עזר. הסתכלתי על החיים שלי במבט אחורה. ידעתי שזהו.
אבל לא רציתי להגיד. לא רציתי להאמין. החיים האלו עולים לי על
העצבים.
אז אמרתי שאני לא חי יותר חיים סתמיים. החלטתי לנסוע לאן שהרוח
תיקח אותי. למרוקו, חזרה הביתה, או למערב - להכיר חיים חדשים
של ציויליזציה אמיתית, לא אכפת לי לאן. העיקר לא להישאר כאן
במדינה הקטנה הזאת, שהיא כל כך קטנה עד כדי כך שהיא עושה לך
כאב ראש כל פעם אחרי שאתה משתכר. אז אני נוסע. זהו! לחיים שלי
תהיה משמעות עמוקה עכשיו. אני אחקור דברים ואלמד דברים ואפגוש
אנשים. אולי אני אפתח לכמה חודשים חנות עיתונים קטנה במנהטן.
אז החלטתי לנסוע לנתב"ג ומשם להמריא לאן שרק יהיה הכי זול.
לקחתי קצת כסף, שיספיק לי לטיסה ולמחיה עד שאמצא עבודה זמנית.
נכנסתי לסוסיתא, מאושר כמו שלא הייתי הרבה זמן, והפעלתי את
המנוע.

חבל שהישראלים לא יודעים לייצר שום דבר טוב. היא לא פועלת,
הסוסיתא.