הוא ביקש שאני אבוא להיפגש איתו כי רוצה לדבר, לדבר על
רגשות... אז הגעתי, אמר שיש לו רגשות מאוד גדולים אליי אבל הם
לא ברורים, ואני השבתי בחיוב שאני מרגישה גם את אותה ההרגשה.
השיחה הסתיימה כך, בלי שום החלטה. לא עברה לה שעה ולקחת אותי
שוב לדבר, ואז אמרת לי את המשפט הכי ישיר שאמרת לי "אני רוצה
שתהייה חברה שלי, את רוצה?" ואני כמובן בלי היסוס נעניתי
בחיוב...
ומאז היינו ביחד, גיליתי צדדים שלו שלא הכרתי עד אז, רבנו
המון, התווכחנו, השפלנו אחד את השני, טעינו ולבסוף גם נפרדנו,
לאחר 3 שבועות מלאים ריבים ומאוד לא יפים. זוכרת את היום
שנפרדנו, זוכרת הכול, את שיחת הטלפון שאמרה בהסכמה שאנחנו לא
מתאימים ועדיף שנישאר ידידים, זוכרת את אותם חילפי מבטים שהיו
קודם לכן, בלי יחס, הכול היה קר, ידענו שזה יהיה הסוף... ולכן
נפרדנו...
חודש לא היינו ביחד, היה זה החודש הכי מוזר בחיים שלי, חודש
מלא חילוקיי דעות עם עצמי, מלא מחשבות, התלבטויות, רגשות
מעורבים של געגוע וכעס...
והוא... דבר שלא הייתי מאמינה שיעשה היום, זה כל כך לא היה
מתאים לו, שלח הודעה ואמר
שהוא מתגעגע, רצה שנחזור, ואני מתלבטת, חוששת, לא בטוחה, מפחדת
שאותם 3 שבועות יחזרו על עצמם. לבסוף הסכמתי שניפגש, באתי
אליו, זה היה יום לפני הסילבסטר, דיברנו וכמובן שחזרנו.
אני זוכרת שלמחרת, בסילבסטר שוב הייתי אצלו, היינו ביחד, במיטה
מתחבקים, מתנשקים, מסתכלים אחד על השני ותוהים... מה יהיה
מעכשיו?
כמובן שבהתחלה עדיין רבנו אבל הרגשות התחזקו וחודש אחריי
שחזרנו שנינו הרגשתנו את גל האהבה העצום ששטף את שנינו...
התאהבנו, האהבה הזאת נמשכה שנה בערך...
זו הייתה שנה מופלאה, קסומה מלאה בחיוכים, שופעת חיים, חיינו
במן בועה עגולה וורודה, זה היה חדש עבורי, אהבה ראשונה.
ואז התחילו להגיע השקרים, המסיבות שהיה יוצא אליהם, השמועות
שהיה רוקד עם אחרות, ואני, עיוורת מאהבה לא מוכנה להשלים עם
העובדה שהאהבה נגמרה, שזה כבר לא שהיה, שזהו הכל כבר נגמר
שצריך לצאת לדרך חדשה...
זוכרת את אותו היום, היום של השנה שלנו, יווו זה היה יום מלא
בציפיות, שהתנפצו, היה כל כך מגעיל, כל כך יבש, בלי חשק, בלי
אהבה בלי רגש, כל כך נפגעתי, אבל שתקתי מאותו רגע ידעתי שזהו,
כאן הכול נגמר אבל לא השלמתי עם זה!
חודש ויותר נגררה הפרידה, לא יכולתי להשלים עם המחשבה שזה פשוט
נגמר, שזהו. היה לי קשה...
כולם אמרו לי להתעורר, ניסו לנער אבל לא הצליחו אני נאחזת
בשברים, בזיכרונות, בכל הרגעים היפים, בכל הנשיקות, החיבוקים,
הלילות הקסומים. עד אותו היום שרבנו, לא אשכח כמה נפגעתי
ממנו... ניתקתי לו, למרות שידעתי שזה הדבר הכי שנוא עליו, לא
יכולתי להמשיך יותר, והוא, כרגיל, לא התקשר, למרות שידע מה אני
מרגישה, וכך עברו להם יומיים בלי כל דיבור!
זה היה אז יום שישי, החלטתי שזהו, כאן נגמר הקשר, שאין יותר מה
לתקן, שאין יותר על מה להילחם, התקשרתי כמה פעמים, הוא לא ענה.
נאלצתי לעשות דבר שלא רציתי לעשות, שלחתי לו הודעה, וכתבתי בה
כך: " אממ ניסיתי לסיים את זה יפה, אבל אתה בחרת בדרך אחרת,
שיהיו לך חיים יפים", הוא לא ענה, לא חזר, לא השיב כלום, כאילו
לא היה שם...
ואז הגיע עמית, אדם שהכרתי לפני כן אבל לא הייתי מודעת אליו,
לא ראיתי אותו מרוב סנוור, מרוב אהבה לכפיר...
עבר לו שבוע, שהיה מאוד מעורפל עבורי, מצד אחד הרגשתי את
חסרונו בגלל ההרגל הקבוע של חיים איתו במשך שנה שלמה, אבל מצד
שני הרגשתי הקלה רבה, הרגשתי קלה, משוחררת... לא היה קשה כי
עמית השלים הרבה דברים שהייתי עושה עם כפיר, כל השיחות שנכסו
אל תוך הלילה, כל הודעות הבוקר טוב והלילה טוב... כל הריבים
המטופשים כמו איזה זוג ילדים, כל השיחות שהפריעו למהלך השגרה
היבשה, כל ההתרגשויות... לא עבר שבוע ונפגשתי עם עמית, יצאנו
למסיבה, הייתי איתו, התנשקנו, רקדנו, צחקנו הכול היה כל כך יפה
אבל הרגשתי שזה פשוט לא זה, בקושי הסתכלתי עליו, קיווית שיהיה
מישהו אחר, שיהיה כפיר. חזרתי הביתה והתחלתי לבכות, ועמית, הוא
היה בטוח שמעכשיו נהיה ביחד, התקשר אמר שהוא אוהב, ואני רק
בכיתי, התגעגעתי אליו, אל כפיר! עמית שהיה כל כך חמוד הבין
אותי ואפילו הציע לי לדבר איתו, אחריי מחשבות רבות החלטתי לקבל
את העצה שלו, והתקשרתי אל כפיר ממספר חסום, הוא ענה: "הלו"
בקול נמרץ, ואני השבתי "היי" הוא זיהה את קולי וכל המרץ
וההתלהבות נמוגו בשניות, הוא שתק, שאלתי "מה שלומך?" הוא ענה
"מצוין" הפגין חוסר רגישות, שטוב לו, בלעדיי. שאלתי לשלומו,
דיברנו קצת, והוא כרגיל, התייחס כל כך מגעיל, זלזל, היה אדיש,
קר, הביך, הביש... בצורה שאי אפשר לתאר.
שאלתי אותו: "למה?" הוא ענה כך: "מה את לא מבינה שאני אוהב
אותך? את אל מבינה שהרגשות שלי אליך נשארו ולא השתנו" בתדהמה
ענקית שאלתי אם הוא רוצה שנחזור, והוא אמר שהוא מפחד, עד עכשיו
לא ברור לי ממה, וגם לא שאלתי... סיימנו את השיחה בהבטחה שהוא
ידבר איתי מחר.
למחרת, הוא שלח הודעה שבה הוא ביקש שלא נדבר יותר, כי הוא רוצה
לשכוח והקרבה אליי רק מפריעה לכך, ואני שעדיין בהלם לא מסכימה
ומנסה לשכנע שזאת לא החלטה נכונה, והוא... היה כל כך בטוח
בעצמו, הרגיש עליונות דיבר מגעיל, זלזל, השפיל מול כל חבריו,
הבטחתי שלא אדבר איתו יותר, אפילו ידידים לא נהיה...
עברו להם 3 ימים והוא שלח הודעה "מאז שהתקשרת אני לא מפסיק
לחשוב עליך, אני משתגע" הייתי בהלם, לא הבנתי מה קורה לו, למה
ההודעה הזאת פתאום... למה לבלבל אותי?! להכאיב לי?! למה? כעסתי
אבל לאחר שנרגעתי השבתי לו כך "אתה החלטת שלא נדבר. אתה רוצה
תתקשר" הוא לא התקשר, לא חזר ולא דיבר...
עברו להם מאז חודשיים ימים... בלי שום קשר איתו. בלי לראותו
ובלי להרגיש אותו... שכל בנאדם מסביבי מזכיר לי אותו, את הריח
שלו, את הדיבור, הדעה, הצחוקים, הרגעים היפים, הנשיקות, וגם את
הריבים.

ואני, מנסה בכל כוחי לשכוח... מוקפת בהרבה אנשים שאוהבים,
בהרבה אנשים שמעוניינים בי, בהרבה אנשים שלא יכולתי לראות את
מה שהם מציעים לי קודם בגלל אהבתי העיוורת לכפיר, במשפחתי
שהרגישה שסוף סוף חזרתי אליהם. בהרגשה בטוחה שאליו אני כבר לא
אחזור, יודעת שאיתו אני כבר לא אהיה, אבל בכל זאת... מתגעגעת
לאותה שנה שאותי כל כך ביגרה, אותה שנה קסומה ומופלאה...

והוא... בשלו... מזה חודשיים...

מאחלת לו את הטוב ביותר...