או: מה לעשות אם זאב ז'בוטינסקי תופס אותך בהפגנה של השמאל
בכיכר

יש לו טיק מהיר בזווית הפה. שפתו התחתונה פוזלת ימינה בהבזקים
קצרים מאוד, של מאיות שניה בודדות, בתנועה כמעט בלתי מורגשת.

רק מי שמביט, מרוכז מאוד, לקטע המסוים הזה בפנים שלו, שם לב
שמשהו לא בסדר. מי שלא יכול להרשות לעצמו להתעמק בפרצוף של
בנאדם עצבני כמוהו, אין סיכוי שיבחין בטיק הזה. הטיק יישאר
משהו שימשיך להטריד את מנוחת המתבונן, כמו תנועת מצלמה תזזיתית
מדי בסרט טבע. כמו יתושה המגרדת את תשומת הלב אבל לא במידה
כזו, שתביא לגיחת יד קטלנית.

כשהוא מדבר אליך אתה רוצה להיות רחוק משם. להיות בכל מקום אחר,
לא חשוב איפה. לאו דווקא באיזה נווה מדבר מטורקז. אפילו, בוא
נאמר - באיזו סמטה עזתית ביום בוצי. אפילו, בוא נרחיב ונאמר,
בחקירה של המחתרת באיזה מרתף עינויים משוכלל.
אם הוא מדבר ומתקרב  אליך בזמן הדיבור - מתקרב כל-כך עד שהטיק
שיש לו כמעט מעביר בך זרמים בעור - אז אתה באמת בצרות.

כמובן, שאתה יכול לנסות ולהסיח את דעתו מהנושא האמיתי שלשמו
אגרופו התכנס בין אוזניך. אתה יכול, למשל, להתחיל ולדבר אתו על
ליגת הקטרגל (הוא סחט באיומים את תואר שחקן השנה בליגת הילדים
כשהיה בן תשע), או על הספרים שלו (הוא דפק פעם ראש של מישהו
בקיר מברזל וזה נתן לו רעיון לשם של ספר). רוב הסיכויים שהטיק
שיש לו בזווית הפה יתחיל לתזז כמו וודי וודפקר עם טבאסקו בתחת,
ואז זה ממש לא יהיה סימן טוב.

אבל, זה גם תלוי בדרך שבה תעביר נושא. אסור לך להתחיל לגמגם
בקול מתחנחן ולנסות להראות שבעצם קטרגל זה הדבר שהכי מעניין
אותך עכשיו. עזוב את החרא הזה. הוא יודע טוב מאד שיש רק דבר
אחד שמעסיק אותך עכשיו וזה בטוח לא אליפות העולם באודסה.
מצד שני, אל תפנה אליו בקול רם מדי. כזה שייתן לו הרגשה שאתה
יודע יותר ממנו. קול רם שעלול להזכיר לו שפעם הפרצוף שלו על
המאה-שקל-ישן היה מקומט לך בתוך הכיס, כשהחלפת אותו בשביל
קרמבו במכולת. לא כדאי לך שזו תהיה האסוציאציה שתכניס לו את
הדם לעיניים, כי במקרה הזה הוא יסחט לך את הביצים בלי לחשוב
פעמיים, והקול הבוטח שלך יתחלף מיד ביבבה חנוקה.

אז איך אתה יוצא מזה, לעזאזל?

זה קשה. ממש קשה. במיוחד למישהו כמוך, שעוד לא ממש היה במצבים
כאלה בעבר. בינינו, גם אם היית במצב כזה פעם, טיפוס כמוך לא
מתקרב לקליבר שלו בכלל. במיוחד שכולנו יודעים מה אתה חושב על
פתרון הבעיה הפלשתינית.  

יודע מה. מה יש לך להפסיד. סס'אמק. אם כבר, אז לך על זה עד
הסוף. תגיד לו שאתה יכול ליישב את חילוקי הדעות כאן על המקום,
ואם הוא רק יעזוב לך את הצוואר לשניה, וייתן לך לנשום רגע,
תוכל לפתור את כל אי-הנוחות ההדדית הזו בצורה פשוטה ומהירה.
יודע מה? יש סיכוי - ולא סיכוי גדול מדי - שתתפוס אותו לא
מוכן, תצית את סקרנותו והוא יסכים להקשיב למה שיש לך לומר.

אוקיי.

עכשיו תירק את השיניים והדם שיש לך בפה, תעיף את מה שנשאר
מהחולצה הקרועה של "שלום עכשיו" שאתה לובש, ותתחיל לצעוק
"בגין, בגין" ו"שתי גדות לירדן" בכל הכוח. תצעק, חביבי, אל
תתבייש. מסביב יסתכלו עליך העוברים והשבים בתיעוב ואפילו
יאיימו לעשות בך שפטים כשהוא יגמור לטפל בך, אבל אתה תמשיך!.

הוא יידע שאתה משקר. הוא יידע טוב מאד שנשארת שמאלני יפה-נפש
בדיוק כמו שהיית שניה לפני זה, אבל - וזה אבל חשוב - הוא יעריך
את הכוונה ואת המאמץ.
הוא ייתן בך עוד מבט נוקב אחד מבעד למשקפיו עבי המסגרת. יעביר
יד על הבלורית שהתפזרה מהעצבים, ועוד טיק אחד קטן שיהבהב כמו
שלט עצור לפני פסי רכבת, וזהו.


ז'אבו ויתר לך הפעם.