עם צאת סהר בין עננים
נזכרתי ביום בו כלו הקיצים
עודי מביט אל רקיע, אל על
מתחרט על היום בו נכנעתי לסם
מעבר לגלי נפשי הגועשים ברחש נשמתי האחרון
אני שומע זעקה חרישית, עקומה
זעקת ילדותי הקוראת אליי, משאול ליבי הנמק
והיא מאירה בשאול ליבי אור, של תקווה אחרונה
וכיסופיי, כבדים מכל אשר נשא גוף אדם לשוא
נמקים לעולם, בשדות אשמדאי
שדות אינסוף, שהאופק בם מאיר עלי שחורות
האין בך רחם, אין ולו צלם אנוש?
רחם אחד ומסופקני,
אך תפילה על שפתיי לא נותרה ליפול על אזניים ערלות
אשמתי - זוהי, ערפו ראשי. שכן אין בי עוד מאום. |
