אני לא מתפקד. קול ענות שפויה מבקש עזרה,
אולם, באינסטינקט מובנה, אני מניח לו לדעוך במהרה.
אני מרחף, נישא על כנפי האינרציה, על היוזמה מוותר,
מבצע רק את מה שנדרש, לא פחות ובעיקר לא יותר.

התחושה כמעט משכרת,
אט אט אני מרגיש איך אליה הווייתי מתמכרת.
אין עוד צורך לאמץ את המוח, הבטלנות קוסמת, מרגישה בנוח,
שואבת לי את הכוח, מזמינה אותי מכל הצרות לשכוח.

אך לפתע, דברים פשוטים איני זוכר, לכל מקום מאחר,
ובזכות השתיקה לרוב אני בוחר.
פעולה פשוטה נהיית מסובכת וגדולה,
נכנס לבהלה - הירידה במדרון התעצמה לנפילה.

אני בוכה, או לפחות רוצה. דגל שחור של עצבות מתנוסס,
כעת אפילו לצאת מהבית אני מהסס.
אנשים איני מנסה עוד להרשים, כי אני יודע היטב שדברי מזיד עלי
הם לוחשים, בשלומי כבר אינם דורשים ושאלי הם מתכחשים.

אני מיוסר. לא נכנע לתקווה, עוד נותרה בי טיפת גאווה.
קרן מהחלון מבצבצת, אותי לעודד מאלצת.
אור אליה חוברת, ביחד מתאמצות להראות לי מציאות אחרת.
קרן אור לא מרפה, הלחץ גובר, בתגובה את הראש בשמיכה אני קובר.

אני מתעורר. אפי לריח קפה מהביל נכסף,
ושגרה גוררת אותי למסע נוסף.