אני:"אני מופתע כל פעם מחדש כשאומרים לי שאני לא שפוי. אני
גם מופתע כשאומרים לי שאני רע, המילה זדוני יותר מתאימה",
מגחך לעצמי, "אבל אני לא כזה, אני אדם טוב. רע לי כשרע לך, אני
רגיש לצרכים של אחרים. אבל את חצית את הגבול. בכל זאת, חשוב
שתדעי שאני אדם טוב, אכפת לי."
היא:"רע לי כרגע, ואתה נראה די מרוצה מעצמך. רע לי, חיים!
אתה מנייאק בטירוף אתה יודע?!"
אני:"אני גם מופתע כשאומרים לי את זה. אני אדם טוב, מותק"
היא:"שורף לי", בוכה קלות.
אני:"שאלו יהיו הדאגות שלך", צוחק קלות.
היא:"אפשר לפחות מראה?"
אני:"תמיד היית שטחית. בכל מקרה, אני לא ממליץ לך. החומצה
עיכלה חצי מהפרצוף שלך, והחצי השני בצבע סגול מוזר, כנראה
מהמגהץ", בוחן בקפידה את פניה.
היא:"למה אתה מענה אותי ככה? תשחרר אותי!", זזה באי נוחות
בגלל החבלים ההדוקים.
אני:"שקט. תלכי לישון, הולך להיות לילה ארוך".
שם סרט דביק עבה על פיה, עולה במדרגות, מכבה את האור ויוצא
מהמרתף.
אמא מכינה שניצלים במטבח כרגיל, אבי ואחי מכרכרים סביבה,
כשוחרים לטרף.
אני לוקח שניצל פריך, היישר מהמחבת, ולועס בהנאה מול יצפאן.
מי בגד בי ולא קיבל?
מחכה בקוצר רוח לפגישתנו הבאה.
מתגנב למרתף בשעת לילה מאוחרת, אכול רגשות אשמה. יורד במהירות
במדרגות, מבלי להדליק את האור, מחליק מעט. ניגש אליה, מלטף את
שערה הדביק.
אני:"מצטער שהתעצבנתי מקודם".
דממה.
חרא, זה קורה לי כל פעם.
מתיר את הקשרים, היא נופלת על הרצפה בחבטה רטובה.
קובר אותה בחצר, ליד שמחה ז"ל, האוגר שלי.
תוך כדי אני מזמזם את הפזמון של "אני אשתנה" של ירמי קפלן שוב
ושוב.
אני:"כשנכנסת לי לחיים, מה רצית אם לא אותי? לא אניח את
הזיכרון בצד הדרך. הרגלים שאספתי לא תוכלי לקחת לי, לא אניח את
הזיכרון בצד הדרך".
איזה מזל שיש לי אבא חשוב.