בס"ד שישי  08.04.05

פתאום הוא בא מולי...
לא, זו לא פעם ראשונה.
אבל כל פעם אני נוכחת לדעת כמה הוא חסר משמעות לגביי.
כל פעם אני רואה אותו שקוף יותר ושמחה על כי אלוהים
הציל אותי שוב, כדרכו, מכל שוחרי מדון.

זה התחיל ממודעה שפרסמתי בגיליון פנימי להיכרויות.
כבר התייאשתי מכל הטלפונים שלא היה להם כל כיסוי במציאות.
הבת שלי הייתה בת שנה.
אני שטפתי את הרצפה. זו הייתה רצפת חדרי, כשהטלפון צלצל.
היה לו מבטא זר. צרפתי משהו, סגור משהו.
ובזכות השיחה הלא שגרתית הסכמתי להיפגש.
בליווי בתי בת השנה, הגעתי למקום המפגש בשעות אחה"צ של יום
שישי.

הוא הגיע במכנסי חאקי כמו שפעם היו הולכים.
זה בסדר מצידי, כרצונך תתלבש, עניתי.
הפגישה עברה בשלום. נחמד.
וכבר דובר על נסיעה לאילת בחול המועד.
אבל לפני כן ברצוני לחוות את צורת נהיגתך.
וכך נסענו לנתניה כבר בפגישה השנייה
וראינו כי טוב.

אבל אז, פתאום השתנו לו התוכניות...
פתאום בעיות צצו אצל פרודתו, (הסתבר שהוא פרוד)
וזה היה נוח מאד בשבילו להציג זאת כך.
פתאום בעיות בעבודה. (חקלאות משהו...
ואז אפשר להיתלות בכבש השישה עשר...)
לא נסיעה לאילת ולא פגישות רצופות.
ואני הייתי בבית מחכה כבר בציפייה לבאות...

הבאות אכן באו מדי פעם. אבל לא כמו שזוג אמור להיפגש.
וכך נמשך העניין, ליוויתי אותו בגירושיו שארכו מאוד.
ליוויתי אותו בהרבה ציוני דרך בחיים.
אבל שום דבר לא היה בו מין המשמעות.

ואני חשבתי שפרק ב' פתחתי.
לביתו לא אהב להזמינני,
כי בנו משותק המוחין, הוא לא מראה יפה במיוחד.
אז מה, עניתי, אני לא נבהלת...
אבל הוא נתלה בתירוצים כדי להמשיך כפי נוחיותו.

סיפורים שונים עליו הגיעו אלי,
כאילו יד אלוהים מכוונת הייתה זו.
להראות לי עם מי עסק, יש לי.
הרגשות היו קשים ולא ברורים.
סיבות למכביר היו לו למה איננו מתאימים.
לא מתאימים...? אז למה...?

ואז חשבתי על ילד נוסף.
חשבתי אולי יהיה הוא אבא טוב.
והרי ליותר מזה לא ציפיתי...
כבר לא ציפיתי.

והנה הוא מצא לו משהי, ללדת איתה
בצרוף חוזה ע"י עו"ד, שיהיה הכול
כשר וכדין...
אבל אתה יודע שאיתי לא יהיה לך מה לדאוג
הרי תראה מה קורה עם האבא של בתי
להטריד אינני מטרידה אותו.

לעולם אי אפשר לדעת, נשאר הוא בעיקשותו
ואני עם החמצה גדולה בלבי.
מדי פעם הייתי פוגשת אותו באקראי
והנה מלווה הוא בקולבית רוסיה,  סקסית כפי שתמיד אהב.

כך עברו ימים רבים, ואת בתי עם אותה קולבית
לטיול הוא הזמין.  
אבל בלעדייך, את הרי יודעת שאיננו מתאימים...
תחשבי על זה, אל תתני לי תשובה עכשיו...
כעבור שבוע את נחת לשוני לא נצרתי הפעם.
אבל הוא שבתוך בועתו שרוי, לא שמע אפילו
את הציניות בדבריי, לא כל שכן תוכחה.

ובפגישה אקראית אחרת, ללא אותה קולבית,
פתאום הייתי כבר נחמדה,
ולטובה זוכר הוא אותי,
תמיד אמרתי לך זאת, הוסיף ואמר.
פתאום הכול היה אידילי.
פתאום, חבל שאין לו ילדים.
(חוץ מהשלושה הקיימים
שאיתם האימא לא מרשה לקיים יחסים )
כי זאת לדעת: אם תאומיו מסיתה אותם נגדו, בני תשע הם,
ולא נותנת לו לראותם. וכך זה היה ממש מהתחלה.
משפטים, עובדות סוציאליות.
זה לא חדש, ניסיון יש לו מפרק א'.

ואז אומר הוא לי כי היום גם אחרי גיל חמישים,
ילדים עוד אפשר להביא...
חבל שלא איתך...
אמרתי לך תמיד, יש לך דוגמה לטובתי
בכל אשר קשור לאביה של ילדתי.
לעולם אי אפשר לדעת, חוזר הוא לסורו.
אתה סותר את עצמך, אמרתי.
ושוב התפלספות, ושוב הליכה סחור, סחור
עד הגיעו לנושא שרצה הוא לסגור.

נסתרות דרכי אלוהים.
ורק בדיעבד נוכחים אנו
ממה ניצלנו אם,
באמת הולכים אנחנו אחרי צוו ליבנו.

אתה הזמנת את המשפטים והבעיות,
מגיע לך, זה היה צפוי, עניתי לו.
ואני? מזלי שלא צלח עניין,
אני? אני לא הפסדתי דבר,
העזתי פנים, ואמרתי.
כל מה שלא יכולתי לומר לו פעם,
פתאום נאמר בגלוי ללא כעס ורוגז
כך באקראי, על שפת מדרכה.
יכולתי להרגיש אותו כעס ורוגז ישן
שידע הוא תמיד לעורר.
ושמחתי לראות כי צלחתי גם משוחה זו
בשלום ובצמיחה אישית.

פתאום ירד הוא ממרום שיבתו
פתאום ראיתי אותו במלוא מערומיו.
צלולות היו עיניי, זך היה לבבי
בהירות היו מחשבותיי
ומי שהפסיד, בטוח זו לא אני.

הייתה זו חוויה חדשה.
אותה הרגשה שלא אני היא המפסידה,
אלא מי שלא רצה בי בזמנו.
אני רק מודה לאלוהים כי דרכיו דרכי אמת הן,
ושומר הוא על מי שלבו ופיו שווים.