כשרק קיבלתי את וילון החרוזים הסגול, אחותי לא התלהבה ממנו.
היא אמרה שזה גורם לחדר שלי להראות כמו בית זונות צרפתי. לא
הבנתי מה רע בזה. גם אם זה גורם לחדר שלי להראות ככה - אני לא
זונה צרפתייה וזה העיקר... לא? אבל אחרי כמה שנים מתרגלים
לקריזות שלה - ושותקים.
כשתליתי אותו היא עמדה בצד ולא עזרה.
כשחוט אחד נפל היא צחקה במשך חצי שעה.
ופעם, כשאחת החברות שלה החמיאה לי עליו, היא כמעט ערפה לה את
הראש.
אבל ככה זה עם אנשים כמוה - לא יכולים לראות מעבר לסגול. אם
הוילון היה בא בגוונים שהיא אוהבת ומתקשרת אליהם - כמו לדוגמא
צבעי הקשת - היא כבר הייתה מנשקת לי את הרגליים ממזמן, בשביל
לקבל רגע אחד איתו. אבל סגול? מה פתאום! זה לא כל כך חוסר
התקשורת בינה לבין הסגול שגרם לאיבה הזו שהיא רוכשת אליו - זה
הדימוי לבית זונות צרפתי. מהרגע שהוא נכנס לה לראש היא ראתה את
הסגול באופן הזה. מאז היא מתרחקת מהחדר שלי. חס וחלילה שהיא
תיראה עם וילון חרוזים סגול. היא גם מתעלמת ממני, בגלל הקשר
העמוק שיש ביני לבין הוילון. גם לזה מתרגלים, בדיוק כמו
לקריזות. שתיקה או צעקה - כשזה ביני לבינה זה אותו הדבר.
מילא. חרוזים יותר סמיכים מדם.