"שלום, אפשר לעזור לך?" היא שואלת בחיוך מתקתק מרוח באודם אדום
זרחני ומחייכת אליי חיוך מזויף.

מה היא רוצה ממני, אני חושבת לעצמי, משוויצה לי שהיא כוסית
ומחייכת לי את החיוך שלה כדי שאני אקנא שגם לה כמו לכולם יש
חיים נפלאים?

"לא תודה אני מסתדרת", אני עונה לה בחזרה בחיוך מזויף, מגיע
לה, גם אני יכולה לזייף.

עכשיו היא כבר לא עונה לי, וגם לא מחייכת, היא חושבת שאני לא
באמת אקנה או אמדוד כלום, שסתם משעמם לי.
לא ממש מזיז לי מה היא חושבת, זה כבר לא משנה מה היא או מה
כולם חושבים עליי, אני כבר יודעת שאני לא יכולה לשנות כלום.
הם צודקים בכל מה שהם חושבים. אני כבר לא יכולה להמשיך לשקר
לעצמי.

לכן הגעתי לכאן, אני צריכה להחליף את זה כבר. נמאס לי להסתובב
עם זה, כבר מעיק עליי, לא מתאים לי וממש לא עונה על הציפיות
שלי.

אני מסתובבת לי ליד כל המדפים המבריקים, "וואו איזה מבחר
מגוון", אני לוחשת לעצמי.

נראה לי שהסתובבתי שם איזו שעה עד שהחלטתי סופית מה לרכוש.

"נו החלטת?" שאלה אותי הכוסית עם האודם.

"נראה לי שכן", אני עונה לה בהיסוס, "בעצם, גם שלך ממש יפה
נשאר עוד?"
אני שואלת בתקווה שיש, למרות ששלה לא הכי מתאים לי אבל מה
שבטוח שזה הרבה יותר יפה משלי.

"לא מותק, מצטערת", היא עונה לי בהתנשאות, "מוכרים את זה רק
לעובדי החברה". היא מזייפת נימה של צער.

"טוב, אז אני אקח את זו", אני מצביעה לעבר אחת ממש יפה, יקרה
אך אני חושבת שהיא תעשה את העבודה.

"בחירה טובה, ממש מצוינת, אני כבר אורזת לך אותה", היא ממהרת
לכיוון הקופה, על המכירה הזו היא בטוח תיקח לעצמה את הקרדיט.

"איך את רוצה שאני אארוז לך?" היא שואלת לאחר שסיימה לגהץ לי
את הכרטיס השטני הכסוף.

"אל תארזי אני כבר רוצה ללבוש אותו", אני עונה ביתר התלהבות.

"או.קיי, אז תהני מהקניה שלך, ואני מקווה שעוד נראה אותך", היא
מלטפת את ידי.

"אני מקווה שלא", אני עונה לה ומושכת את ידי בחוזקה, שונאת
כשנוגעים בי אנשים יפים.

בשירותים של הקניון אני נכנסת לתא המצחין וממש לא אכפת לי
כלום, אני כל כך מאושרת ממה שיש לי בשקית, מזמן לא התרגשתי
ככה.

לאט אני מלבישה אותו עליי ומיד מתפשטת בי תחושה נהדרת, נראה לי
שלא הרגשתי ככה מאז החלום הרטוב שהיה לי על קוואמי דה לה פוקס
והקרחת החדשה שלו.

לאט אני פותחת את דלת התא, קצת מפחדת להסתכל על עצמי במראה,
אני לא מוכנה וכן מוכנה, מה כולם יגידו, אולי סוף סוף יפסיקו
להסתכל עליי במבטים מזלזלים ומפקפקים וסוף סוף אני אקבל את
ה-מבטים.

יצאתי, מולי ניצבת אשה מדהימה, שיער גולש על הכתפיים, שפתיים
ורודות, עיני איילה.

וואו, היא כל כך גבוהה, ואיזה גוף... אני ממש מתה לשרוק לה.

"סליחה התא הזה פנוי?" השפתיים הוורודות שלה נעות כמו סרט.

אני לא מצליחה להוציא הגה מפי "מה, מה" אני מבולבלת, "לא,
ה-הוא לא, א-הה כן הוא פנוי, בבקשה."

"תודה", היא מחייכת לי במתיקות וחושפת שיניים לבנות מושלמות.

נכנסת לה לתא המצחין כשהיא משאירה מאחוריה שובל של ריח בושם
נעים.

ואז שוב, מולי ניצבת הדמות האפורה שלי, שוב הדמות שכל כך נמאס
לי לסנן לה "איכס" בכל בוקר ו"יא מגעילה" בלילה לפני השינה
המרה שלי.

איך יכולתי לחשוב לעצמי שאני אי פעם אראה כמו האשה היפה שנכנסה
אחריי לשירותים,

מה יהיה איתי, נאיבית שכמותי, עד מתי אני אמשיך להאמין למוכרות
הנוצצות של הקניון?