יום רגיל.
אין ריגושים מיוחדים.
אין גילויי אהבה ואכפתיות מכל אלה שמסביבי.
על הגב ילקוט כבד מלא בספרים ומחברות קרות, שאין בהן רגשות,
אנשים מדהימים וסיפורים שנותנים לך הרגשה טובה שאין לתאר
במילים, יש בו גם תוצאות בינוניות ומטה של מבחנים, לא שאני כל
כך משקיעה בלימודים, אז אני לא מתאכזבת. וכמובן שגם פתקים
מלאים סיפורים, שירים ומכתבי התאבדות, שלפעמים אני כותבת כשאני
מרגישה באמצע שיעור שאני חייבת לכתוב ולא יכולה להקשיב.
לובשת מכנסיים יפים וחולצה אחידה של בית הספר, מכוערת כזאת, אך
אני נראית בה טוב למרות הכל. המראה החיצוני שלי זה כל מה שיש
לי. מה שאני הכי שונאת בחולצה הזאת זה העובדה שהיא מדכאת אותי
ודוחפת אותי להיות שייכת לבית הספר המזדיין הזה בכוח. לבית
הספר המגעיל הזה, שכמעט ואין לי בו חברים, ועל ימין ועל שמאל
ממציאים עליי שמועות (אם הכל היה נכון, אז הייתי מעשנת, גם
סמים וגם סיגריות רגילות, לא בתולה, חברה בכת השטן ומרביצה
למורות), מקללים אותי, נגעלים ממני והמורים חושבים שאני
פסיכופטית מטורפת.
אם יהיה לי מזל ואני לא איתקל ברעות או בנעמה, אני אגיע הביתה
בעוד חמש דקות ואשמע קצת רדיוהד ואירגע מהעולם.
"סטריט!" אני מסתובבת לאחור. אלו לא נעמה ולא רעות. זה בחור
בשנות השלושים לחייו, מכוער ושמן, כזה שאני לא מזהה משום מקום.
"מי אתה? מאיפה אתה יודע את השם שלי?!" אני נבהלת. "אני אבי,
המורה לערבית. לא ראית אותי אף פעם כי את בצרפתית, ואני רואה
אותך במסדרונות מדי פעם כשאת מדברת עם החברים שלך. אני עוקב
אחרייך. את ילדה יפה." הוא מתחיל לגעת בפנים שלי. "תפסיק!" אני
צועקת וזורקת את הידיים שלו מהפנים שלי. "בואי", הוא אומר בקול
מבהיל ולוקח אותי בכוח לגן הציבורי שבו ניסו לאנוס אותי
פעמיים. הוא השכיב אותי על הקרקע וקשר אותי. נבהלתי עד מוות.
חשבתי שעכשיו הוא הולך לאנוס אותי, ולפני שהתחלתי לחשוב על
דרכים שבהן אוכל להתנגד לו, הוא הוציא סכין אפורה, גדולה, חדה
ונוצצת. "עכשיו את יכולה להגיד יפה שלום לכולם. אני יודעת מה
את. עכשיו יהיו 6 כמוך במקום 7, ואל תדאגי, אני אטפל גם בהם."
ובלי שיכולתי לעשות כלום, הוא העיף את הסכין באוויר - ישר אל
לבי. כאב חד וקצר. הכל נהיה שחור.

אחחח... אין לי כוח לקום... למה התעוררתי? אין לי כוח ללכת
לבית הספר היום...
אני פותחת עיניים. אני לא במיטה שלי! אני בכלל לא בבית! אני
בחדר לבן עשוי גז שלא הייתי בו מעולם! מה אני עושה כאן?! איך
הגעתי לכאן?! "אמא! איפה אני???"
- "את לא תראי יותר את אמא שלך", שמעתי קול, או שהרגשתי אותו.
לא ברור. "למה אתה מתכוון?! מי אתה?!" שאלתי בפחד מוחלט. "אמא
שלך עוד לא הגיעה, אבל גם היא עוד תגיע. אני אלוהים. את מתה."
"לא. זה לא נכון. אתה לא קיים. אתה עזבת אותנו. אתה לא שם
עלינו זין ונותן לנו לסבול ולכל דבר להתפורר מסביבנו!" "את בטח
חושבת שיש לי כוחות קסם מיוחדים, אבל אני חי כאן. כמו שהמקום
ממנו את באה היה העולם שלך, זה העולם שלי. בעולם שלי אני רק
ילד רגיל, כמו שאת רק ילדה רגילה. אבל בגלל שאין לי חברים,
החלטתי לבנות לי עולם משלי מחומרים שהיו לי בבית. את בשבילי
כמו נמלה בשבילך, רק שיש לי אפשרות לתקשר איתך רק כשאת מתה.
אני לא יכול לשלוט במחשבות ובמעשים שלכם, רק להתבונן בכם
ולקוות שיהיה בסדר. וכשהייתי ממש קטן, כשבראתי כאן הכל, כל מה
שהיה בתקופת התנ"ך כמו שאתם קוראים לזה, אכן קרה. ואת קראת לי
מטורף כשקראתם את ראשית העולם בבית הספר שלך. אני הייתי רק ילד
קטן, טיפש ושחצן שחשב שהוא מעל הכל. עכשיו אני בן חמש עשרה,
כמוך. שנה בשבילי זה כמו אלף שנה בשבילכם. ומה שאני רוצה
שתביני, זה שאין אלוהים באמת. כל אחד הוא האלוהים של העולם
שלו. אם תחיי דרך מישהו אחר, הכל ייראה לך אחרת לגמרי. את זאת
ששולטת בעולם שלך. אז בקיצור, אלוהים זאת את. כל אחד הוא
האלוהים של העולם שלו. ואני חשבתי כבר די מזמן לשבור כאן הכל,
כי אני האלוהים של העולם שלכם - ולא שלי. אבל אני לא אהיה רע
לב ואהרוס להם את הכל. עם קצת מזל, זיהום הסביבה שלהם יהרוס את
הכל לפני שהם יספיקו לדעת יותר מדי. ויש לך שתי ברירות: לחזור
בתור מישהו אחר ולהתחיל מחדש, או לפתוח את הדלת שמימינך
ולהיעלם לגמרי. את לא צריכה לבחור עכשיו. את יכולה להסתכל על
העולם שפעם היה שלך - דרך החלון שמשמאלך, וכשתרגישי מוכנה
וכשהגוף אליו את רוצה ללכת ייוולד - תקפצי דרך החלון - ישר
לתוכו. אשאיר אותך כאן. להתראות." "תודה", עניתי חרישית,
והסתכלתי דרך החלון.

הנה הגן הציבורי שבו אבי המורה לערבית רצח אותי. איך הוא גילה
מי אני ומה אני - אני לא יודעת. והנה הגופה המדממת שלי. לא
הרגשתי כל כך קרובה לגוף שלי מעולם. והנה הבית שלי, ואבא שלי
שמסתכל בשעון. "טילפנתי לכל החברים של סטריט, היא לא אצל אף
אחד מהם. היא הייתה אמורה להיות בבית לפני שלוש שעות. אני הולך
לחפש אותה. קובי, תשמור על איילת." "אוקיי", אומר קובי בחוסר
רצון והולך לשחק איתה במחבואים. אבא נכנס לאוטו שלו ומתניע.
הוא נוסע בכל השכונה. אני מקווה שהוא לא יגיע לגן הציבורי...
הוא מחפש גם קצת מחוץ לשכונה. לבסוף הוא מטלפן הביתה ושואל את
קובי אם כבר הגעתי. קובי עונה שעוד לא. הוא מתחיל להיות ממש
לחוץ. הוא נכנס לכל הגנים הציבוריים בשכונה, שרק ישכח מקיומו
של הגן הציבורי ההוא...
אבל הוא לא שכח. הוא נכנס אליו, ורואה את הגופה המדממת שלי ואת
המורה לערבית גוהר מעליי עם הסכין שלו, וקופא במקומו מרוב הלם,
ואז מפיל את המורה על הרצפה. "יופי! תודה רבה אלישע ספיריט!
עכשיו יהיו רק 5 כמוכם!" ואז אבא מוציא את המפתחות של האוטו
מהכיס ותוקע לו בעיניים, ואז חותך לו את הורידים בירכיים ומחכה
כמה דקות עד שתצא ממנו כמות מכובדת של דם. הדופק שלו נעלם. אבא
שלי נקם את הדם שלי. הוא בוכה על הגופה שלי. אם הייתי במצב
גשמי, גם אני הייתי בוכה. הוא הלך כמה מטרים לאתר הבנייה, זרק
את הגופה של אבי לבור וכיסה אותו בהרבה חול ומלט. אז הוא חזר
אל הגופה שלי, חיבק אותה ושוב בכה. כאב לי. כנראה שהוא כן אהב
אותי...

הוא חזר הביתה עם הגופה שלי, וסיפר לקובי, אחי הקטן, הכל. גם
קובי בכה. חשבתי שאין לו רגשות וכל מה שמעניין אותו זה להיות
מקובל בכיתה. הוא קרא לאמא בהיסטריה. היא ירדה וראתה אותי,
והעיניים שלה כבו בבת אחת. היא בכתה בשקט, יותר מדי כאב לה
בשביל לבכות. באותו רגע כל כך לא רציתי למות, רציתי לצנוח
מהחלון ישר לתוך הגוף שלי ולהגיד "חעחע! אחד באפריל! זה רק
קטשופ!" ולראות את הפנים של אמא שטופות הקלה. אבל לא יכולתי.
הייתי צריכה לברוח ישר כשראיתי את האבי הזה. למה הנורות
האדומות שבראש שלי לא נדלקו?!

והנה איילת, אחותי הקטנה, ניגשת אליי. "סטריט? למה יש לך כל כך
הרבה אדום?" ... "סטריט? למה את לא עונה לי?" ... היא מלטפת לי
את השיער, ואז מנסה להעיר אותי בכוח. הגוף שלי חסר חיים.
"סטריט! תתעוררי!" רק עכשיו שמתי לב כמה היצור הקטן, המתוק
והטהור האוהב הזה דומה לי... "סטריט... אני רוצה לשמוע
רדיוהד..." אם רק יכולתי לענות לה...
אמא מגיעה. "סטריט לא יכולה להשמיע לך רדיוהד. אני אשמיע לך
רדיוהד." היא בוכה. "אבל אני רוצה את סטריט!" "סטריט! תתעוררי!
אני רוצה שתשמיעי לי רדיוהד!..."

אחרי יומיים עשו לי הלוויה. קברו אותי בהר המנוחות שבכניסה
לירושלים, שתמיד עברנו לידו כשנסענו לסבתא שלי. כולם היו שם.
המורים שלימדו אותי, האנשים מהכיתה ומהשכבה, שפתאום התחרטו על
שהרסו לי את הילדות, אנשים שהקשר איתם ניתק, חברים שלי, חברים
קרובים-קרובים והמשפחה. וכולם עצובים ובוכים. הייתי יכולה
להכיר את כולם טוב יותר. אבל לא עשיתי את זה. אם רק הייתה לי
עוד הזדמנות...
אבא שלי מספיד אותי. הוא אומר שהייתי ילדה חמודה, יפה, נחמדה,
אוהבת, מצחיקה ומתחשבת, שהיו מגיעים לי חיים ארוכים יותר ויותר
הזדמנויות, ושהתמודדתי עם החיים בצורה כל כך חלקה, וששימשתי
דוגמה להרבה אנשים. ואני חשבתי שהייתי חרא של ילדה, שכל הזמן
הרגשתי שאני על הקרשים, שאני לא יכולה יותר ורק רוצה למות כבר
ושאף אחד לא שם עליי כל הזמן הזה שהייתי בחיים. איך יכולתי
להיות כל כך עיוורת?
מבט אחרון בי. קוברים אותי באדמה. זהו. הגוף שלי, שחייתי בו
חמש עשרה שנה, יתמלא עכשיו באדמה ויאכלו אותו תולעים. עכשיו
שמים עליי את המצבה. סטריט ספיריט. 1990 - 2005. הגוף שלי לא
היה בית כלא. הוא היה בית חם ואוהב.

סיריוס, ירדן, ענבר, שני, אורי, מורביד, טאל, שליקה, איתי
ונאור נפגשו במדיטיישן סנטר. כולם בכו. הם דיברו עליי. הם אהבו
אותי. אני עזרתי להם...
במשך חודשיים הם גייסו כספים, עזרה וטלפונים. רדיוהד יגיעו
לארץ ויעשו הופעה לזכרי. ת'ום אומר להם שכואב לו על הילדה
שנרצחה, שאהבה אותם, ושהם יבואו בהקדם האפשרי. הוא דיבר
עברית.

לאחר שבועיים הם באו. "איריס, יש הופעה של רדיוהד בהיכל
התרבות. אני רוצה שכולנו נלך. קיבלנו כרטיסים בחינם". "אני לא
רוצה ללכת. סטריט אהבה אותם. הם מזכירים לי אותה". "אבל סטריט
הייתה רוצה שתלכי". "אתה צודק, אלישע. קובי, איילת, תלבשו
מעילים. אנחנו הולכים."
כל החברים שלי שאירגנו את ההופעה, כל המשפחה, חלק מהאנשים
שהכרתי, אפילו שגב ומייפל, שנראו מתחרטים-משהו, היו שם. אד,
ג'וני, קולין, פיל ות'ום עלו לבמה.
"אנחנו רוצים להעלות את ההופעה הזאת לזכר ילדה בשם סטריט
ספיריט, שנרצחה באכזריות כשחזרה מבית הספר. אני רוצה שתצרחו,
וכמה שיותר, בשבילה, בשביל שאולי תשמע אותנו. במיוחד יושבי
השורות הראשונות. אחרי ההופעה, כל מי שרוצה לדבר עם אחד מאיתנו
- מוזמן."
הנה הרעשים המוזרים האלה. 2+2=5 זה שיר הפתיחה.
אחרי השיר, ת'ום אמר שהוא שם את השיר הזה בתור שיר פתיחה בגלל
שהוא משקף את זה שחבל שהאנשים שרואים את העולם איך שהוא באמת
הם דווקא אלה שאף אחד לא מקשיב להם, ושכולם רואים שהם צדקו, זה
היה מאוחר מדי. ככה גם עם אנשים שמתו. רק אחרי שמתנו - יודעים
מי היינו באמת. כולל אותי. הוא מקווה שאני מקשיבה לו. "ת'ום...
אל תדאג... אני מקשיבה", לחשתי.
The Gloaming.
תחושת הקסם המוכרת והאהובה שהשיר הזה השרה עליי. זאת תהיה הפעם
האחרונה שאני אשמע אותה. "Your alarm bells should be
ringing". העולם הוא מלחמה אחת גדולה ואף אחד לא יודע את זה,
וכשכן יודעים את זה, אז אי אפשר לנצח.
ת'ום ניסה להרגיע את עצמו. ראו בעיניים היפות שלו שהשורה הזאת
קשורה בי וברצח שלי. אנשים מסוגלים לקטוע חיים שלמים בגלל
שטויות, ולהרוס עולם שלם. ת'ום קורא לכולם לנסות לשים לזה סוף.
כך גם לרצח נפשי. בגלל זה שנאתי את החיים שלי. אלה שמצצו אותי
החוצה לצד השני, כמו שכתוב בשיר, רצחו את הנשמה שלי, והיא
הייתה יכולה לקום לתחייה...
Bullet Proof.
בגלל זה לא נרצחתי עד הסוף.  החזרתי את ה"כדורים" חזרה אל מי
ש"ירה" אותם עליי. הייתי סרקסטית. סרקסטית מדי אפילו. בגלל זה
הייתי קפואה. החזרתי גם נשיקות. וזה לא נכון שזה לא פגע בי.
הסולו התחיל. קולין ניגן חזק יותר ממה שצריך, בעוצמה. הקול של
ת'ום סחף אותי. להיות bullet proof זה לא להחזיר את הכדורים
בקלות ובחוסר פגיעה, אלא להחזיר אותם בכל מחיר, לא משנה אילו
חלקים ממני הם יחסלו. הם הפכו אותי לזה. אני מקווה שהמוות שלי
ילמד אותם לנהוג באנשים אחרים אחרת.
ת'ום שר את כל השירים שלהם שאני אוהבת.
Like Spinning Plates.
כל החיים שלי הזדהיתי עם כל שורה ושורה מהשיר. כל מילה הכאיבה
לי. רק הקול של ת'ום הקל בקצת את הכאב. רק עכשיו תפשתי שזאת
הפעם האחרונה שאני אשמע אותו.
הם שרו את כל השירים שלהם שאני אוהבת. הרגשתי בתוך העצמות שהיו
לי, את כל המסרים החזקים שהם העבירו לי. כאב לי לכל אורך
ההופעה.
Street Spirit. כאן הכי כאב לי. אני וסיריוס תיכננו שכשנהיה
בהופעה של רדיוהד והם ישירו את השיר הזה, אנחנו נחזיק ידיים
אבל עכשיו סיריוס לבד ואני מסתכלת עליו מלמעלה, חופר בבשר שלו
בניסיון להרגיש אותי.
IMMERSE YOUR SOUL IN LOVE.
ההופעה נגמרה. זהו, המנה האחרונה מהאינפוזיה שלי.

ירדן וסיריוס הלכו לדבר עם ת'ום. כל השאר הרגישו שהם לא
מסוגלים. הם סיפרו לו עליי הכל, כל אחד מנקודת המבט שלו. "אז
היא הייתה אני למרות הכל", הוא אמר. חייכתי בפעם הראשונה מזה
שלושה חודשים. התיאוריה שלי ושל ירדן הייתה נכונה.
אם רק יכולתי לקפוץ מהחלון של המוות ישר לזרועות של שלושתם...
הם נסעו אליי הביתה. סוף סוף רואים את החדר שלי. יש בו אווירה
של חיים שנקטעו. הכל נראה כמו שהיה כשהלכתי לבית הספר ביום
הארור ההוא. ספרי הלימוד הלא מסודרים, הספר של ניל גיימן
שקראתי בלילה ולא החזרתי למקום, מנורת הלילה הקרועה, הדיסקמן
על המיטה המבולגנת, הארון ההפוך, הגיטרה שלי והמפרט בין
המיתרים, הדיסקים מיום ההולדת בתוך שקיות וציור הקיר הלא גמור
שאורי הכין לי.
ת'ום הסתכל מסביבו ולמד עליי לפי מראה החדר.
"הייתי רוצה לפגוש אותה בחיים", הוא אמר. "ואני הייתי רוצה
לראות אותה שוב", סיריוס אמר. "וכל מה שאמרתי לה אחרי הפעולה
בסיירות היה see ya later", ירדן הוסיפה. "אתה חושב שטוב לה
עכשיו?" סיריוס שאל את ת'ום. "אני חושב שכן. היא הגיעה לשלמות
אותה היא חיפשה".

אבל השלמות הזאת לא גורמת לי אושר אלא כאב.
אני לא רוצה להיעלם.
אני רוצה לתת לעצמי ולכולם עוד הזדמנות.

אמא ואבא החליטו להוליד עוד ילדה, והם יקראו לה על שמי. עם קצת
מזל, היא תיוולד ביום שאני נולדתי בו, ותמשיך אותי.
כשהיא תיוולד, אני אהיה מוכנה.