אני צריך כתר! אני לא מלך וגם לא נסיך לא ולא, המזל שלי אף פעם
לא היה כזה טוב. אני נולדתי לסבול. הכאב הוא כאב שיניים עקשן,
שמטריף אותי כל השבוע האחרון, יותר גרוע מהחברה הקרצייה שלי
שלא עוזבת אותי לשנייה ונדבקת אלי בכל מקום - עכשיו אנחנו
הולכים לרופא שיניים - אני, החברה שלי, וכאב השיניים. כל הדרך
היא קודחת לי בראש (במבטא רוסי), שזה רופא שיניים מה מכיר דודה
שלה ממוסקבה, מה עושה כתר אחת שתיים. ואני צריך מתנהג יפה ולא
מקלל ומרביץ.

שתי קומות מתחת לאדמה, מי פותח מרפאה מתחת לאדמה? האוויר נעשה
דליל  אף פעם לא נתתי אמון בחברה שלי, אח שלי מומי תמיד אמר
לי: תיזהר מרוסיות. מומי הוא אחד שעבר, לא סתם פארש. הבן אדם
ישב שבוע עם פרוז'קטור על הפרצוף, בחקירה. לא צפצף. אבל ככה זה
מומי, הוא בכור, אני סנדויץ' - מקופח, תקוע עם חברה מפגרת וכאב
שיניים, אה כמעט שכחתי, גם פטרייה ברגל. עכשיו אני חצי צולע,
בקושי מסוגל לרדת במדרגות, הפטרייה כבר אכלה לי חצי רגל. ליתר
בטחון אני תופס את הכלבה בגרון, מצמיד אותה לקיר ומוריד עליה
קללות במבטא מרוקאי. שתדע עם מי יש לה עסק, למה לא טוב לשמור
בבטן. פרויד טען שכששומרים כעס בבטן, הוא עובר התקה. זה מין
מנגנון הגנה של האגו, בו הכעס נודד מאובייקט אחד לאחר. ואני לא
רציתי להוציא את הכעס שלי על רופא השיניים, מה דודה אמרה צריך
מתנהג יפה, אז נתתי לה לחיצה קטנה בגרוגרת עד שהרגשתי גוש קטן
של רוק נכנס ללחץ, שהמעלית לא מגיעה. בזה השגתי שני דברים: דבר
ראשון, קטרזיס - כלומר שחרור של אנרגיה כדי להשיב לגוף מצב
אופטימאלי של הומוסטאזיס (איזון שהנפש מגיעה אליו לאחר שחרור
מתחים, לפי הפסיכולוג מאסלו: ניתן לביצוע גם על ידי ספורט,
כתיבה או ציור).
דבר שני, חבל להעמיס על האגו התמודדויות מיותרות עם דחפי האיד,
גם ככה אני בפלונטר בגלל הביקורתיות של אמא שלי שמנעה ממני
סיפוק צרכים בשלב האוראלי. בגלל זה אני מעשן מגיל תשע, לא שאני
מוריד את האחריות מהחבר'ה בשכונה, אבל אם להיות כנה עם עצמי,
מעבר לקיבעון בשלב האוראלי וחיבור עם "קבוצת השווים" (קבוצה של
נערים שמשמשים כתחליף להורים ולוקחים חלק מהותי מחייו של
המתבגר - לפי הפסיכולוג ההתפתחותי פיאז'ה), זו הייתה דרך נוספת
לגרום לעצמי כאב, כיביתי על עצמי סיגריות מדי פעם בפעם כדי
לשכוח את ההתעללות של אבא שלי, שהיה מכה אותנו ואת אמא שלי,
ולפעמים היה נותן לי ולמומי לעשות לו ביד בתורות, כדי שאף אחד
לא ירגיש מקופח חס וחלילה. תמיד חילק הכל שווה בשווה, מכות
שווה בשווה, קללות שווה בשווה, אפילו היה מקפיד לקחת מאיתנו את
הכסף שהיינו עובדים מגיל 11 בצורה כזו שאף אחד לא ירגיש שהוא
נותן יותר מהאחר. בגלל זה מומי יצא ככה, עצבני. אני בטוח בזה,
הכלא בשבילו זה בריחה, למה מה יותר טוב להתמודד? ללכת לעבוד?
הרי העבודה מותנית אצלו עם התעללות מגיל 10(התנייה אופרנטית -
תגובה המחלישה התנהגות לא רצויה. במקרה של מומי עבודה שווה
התעללות וחוסר אונים נרכש לפי מחקרי הכלבים של פבלוב), אבל אז
עוד לא ידעתי את כל הדברים האלה. היום אני בן אדם שונה לגמרי,
עברתי תהליך של מודעות. הרפיתי את אחיזתי מגרונה של אירנה.
היום אני עובד על עצמי - לא תתפסו אותי עושה סתם דברים כמו
לשמור טינה, אין אצלי דבר כזה, תשאלו את הנבלה הזה ששוכב פה
מחוסר הכרה עם סקשיין בגרון, עלק "תשתה וודקה, זה מרדים". הבן
אדם צריך פסיכיאטר...