משחק שאין לו כללים, עברנו כבר מזמן על כל החוקים, שני משתתפים
אבל בעצם שלושה, ואי אפשר בו בכלל לנצח רק להפסיד יותר או
להפסיד פחות... אבל מה זה להפסיד פחות? להפסיד אותה? להפסיד
אותי? להפסיד אותך...?
כן או לא, אמת או חובה, עוד סיגריה, עוד נגיעה במקרה, עוד
שישייה של משקה לא ברור, החושים מתערפלים, המחשבות כמו ציפורים
נודדות, איך מעיפים את החיוך הדבילי שמרוח לנו על הפנים...
שיר שרציתי לרקוד איתך, הזדמנות להרגיש את גופך ועדיין לשמור
אמונים, אתה לא בטווח ראייה רק רבע שעה ואני כבר מתגעגעת למבט
השקוף שדרכו אני רואה את עצמי, מחפשת סימנים בכוכבים, אולי הם
יגידו לי מה לעשות, אבל כל מה שאני רואה זה הירח, כמעט מלא,
ומה שנשאר בי מתמלא בכמעט. כמעט אני, כמעט אתה, כמעט אנחנו.

נזכרת בפעם הראשונה ששמעתי את הקול שלך, איך קפאתי במקומי,
לרגע חשבתי שאתה הוא ההוא, זה שניפץ אותי פעם לרסיסים, איך
ביקשתי בשקט מאלוהים שלפחות בשעות הקרובות נהיה רחוקים, פחדתי
לשבור את כל הכלים, המשאלה התגשמה, אבל זו כנראה היתה המשאלה
הלא נכונה, אי אפשר להגדיר זמנים כשמבקשים משאלות מאלוהים...
לילה קסום, מתח באוויר, האלכוהול זורם בדם, התשוקה עוטפת את
האוויר, עם כל שאיפה - נשיפה שלך ושלי הטרוף נטמע בתוכנו...
בורחים אל החושך, מאירים אותו בלהבה קטנה, מותחים את החבל עד
תום, עומדים על הקצה, צפצוף שנשמע ברקע מחזיר אותי אל המציאות,
דמעות שקטות נוצצות בעיניים הירוקות, סוף סוף ניצוץ לשפיות.
הולכת וחוזרת רק פעם אחת, אבל בתוכי ממשיכה ללכת ולחזור, נסחפת
אל חום גופך אל קור ליבך, אל המלים המתעתעות על העתיד, בחור
כמוך, אישה כמוני, אבל בעצם שני ילדים משחקים בגן של החיים...

מים חמים שמנסים לשטוף את הכל, צבעים על הפנים שמצליחים להסתיר
את כל מה שבפנים, מונית שלוקחת אותנו בחזרה אל המציאות, מציאות
שבה אין מקום לדמיון, אין מקום לטרוף, אין חשיבות להזיות...

                               

     
                             
מחווה אחרונה לגורל, כנגד כל הסיכויים, אולי יום אחד יבצבץ לו
הנייר הירוק מן הארנק, יזכיר לנו את אותו הלילה שחשבנו שיהיה
בלתי נשכח, ילחש לנו את האמת.  או חובה.