שומעת ולא מאמינה לכל מילה שיוצאת לו מהפה, הכל קסום ומושלם כל
כך כאילו הוא הכין את זה כבר קודם.
זה היה בדיוק מה שתמיד רציתי שהוא יגיד. והיום הוא אמר - מענין
למה דווקא היום הוא נזכר להגיד לי את זה: זה לא שעשיתי משהו
שונה, רק הייתי אני כמו תמיד, וזה לא שהתיפייפתי לי, נשארתי עם
הכיעור (נמוכה, פוזלת, עם שיער מקורזל ושיניים עקומות), כי אני
חושבת שאין מישהו מיוחד שבשבילו אני צריכה להיות יפה מספיק,
שאני מי שאני, ואם לו זה לא מספיק זאת כבר בעיה שבדרך ככל לא
נפתרת.
אז הייתי מי שאני והוא בכל זאת אמר את המילים הישירות האלה,
אולי הוא פתאום שם לב לזה שאני פה ושם לב לקיומי? וזאת בעיה כי
אני אף פעם לא התמודדתי עם מצב כזה, ואם הייתי מתמודדת לא היה
לי מה להגיד, כי אין לי ניסיון ואין לי מישהו שיספר לי על
הניסיון שלו כי חברים אין לי, ידידים אין לי, יש לי רק כמה
מכרים שאותם אני רואה מידי פעם במכולת השכנתית כשאני הולכת
לקנות חלב וביצים.
אז כשהוא אמר לי היה לי מה להגיד, פשוט הסתכלתי לו בעינים
וקיוויתי שהוא יעשה מה שתמיד רציתי שהוא יעשה, אבל הוא לא עשה,
רק הסתכל אל תוך עייני כמה שניות והלך במין עצב על זה שלא
הגבתי.
רק נשארתי להסתכל בו.
עדיין הייתי קסומה מאותן מילים, מאותו מבט ומאותה תחושה של -
להיות נאהבת וזאת היתה תחושה חדשה בשבילי, פעם ראשונה שהייתי
נאהבת על ידי מישהו.
ואז פילסתי לי דרך למציאות בין כל המחשבות הללו וצעקתי לו "חכה
רגע, שניה"  והלכתי לכיוונו. נעמדתי מולו בזמן שליבי מחסיר
פעימה פה ושם. הוא שאל אותי "יובל מה עכשיו, מה את רוצה
עכשיו?"
ואני שתקתי, רק הסתכלתי לו בעיניים. הוא שתק, שתקנו יחד
והשתיקה היתה כל כך מיוחדת ורבת משמעות, ואז איכשהו בלי לשים
לב הייתי קבולה בין זרועותיו, הרגשתי טוב ולא רק שרגשתי מה זה
להיות נאהבת, הרגשתי גם מזה לאהוב, הרגשתי מה זו אהבה.