בצהריים הלכתי לשוק לקנות קצת אוכל.
כשפתחתי בבוקר את המקרר לקחת משהו לאכול גיליתי שמעבר לחמאה,
שני בקבוקי בירה וקולה, אין בו כלום. לא הבנתי איך לעזאזל סער
הצליח להכין לעצמו משהו לאכול. אז הלכתי להביא, שיהיה קצת משהו
טעים לפחות.
היה כיף, נורא משחרר בשוק. התחילו איתי כמה בחורים. נתתי להם
מספרים לא נכונים, כי הם סתם היו חננות כאלו שלא ראו אישה יפה
בחיים שלהם.
האמת היא שלא הרגשתי רע עם זה. אולי קצת, בגלל שריחמתי על אלה
שהם יטרידו כשהם יתקשרו למספר שהבאתי להם. לא נורא.
כשחזרתי הביתה לקחתי את הדואר מהתיבה. מצאתי שם מכתב בשביל
סער. מן הסתם, היה מוקדם מדי בשביל שאנשים יתחילו לשלוח לי
מכתבים. זה היה מכתב מהצבא.
לא פתחתי אותו אבל התקשרתי אליו מהר לפלאפון להגיד לו את זה.
בדרך כלל כשמקבלים מכתבים מהצבא זה לא מעודד. חשבתי שזה בטח
היה צו 8.
אבל מצד שני בחיים שלי לא קיבלתי צו 8 אז אני לא ידעתי בדיוק
לומר אם זה זה או לא.
הפלאפון שלו היה סגור, הוא כנראה עדיין למד.
השארתי לו הודעה בסגנון "סער, זאת עדן. קיבלת מכתב מצה"ל. נראה
לי חשוב. תתקשר הביתה ואני אגיד לך מה זה אם תרצה שאפתח".
אחרי שהשארתי את ההודעה הלכתי להכין לעצמי משהו טעים לאכול ממה
שקניתי זה עתה בשוק. אחרי השוק, הלכתי גם לקניון לחפש בגדים,
וזה קצת עשה אותי רעבה.

בשעה שלוש או ארבע, אני כבר לא זוכר, בדקתי אם יש לי הודעות
בפלאפון.
היתה לי בדיוק אחת, מעדן.
היא אמרה לי שקיבלתי מכתב מהצבא ושאני אתקשר מהר הביתה.
זה הבהיל אותי אז הרמתי מהר טלפון הביתה.
זה היה צו 8 כמו שחששתי. היא הקריאה לי מה נאמר שם והתאריך היה
קרוב יחסית. זה עצבן אותי כי אני הצו הזה גרם לי להפסיד
לימודים וגם ככה הם קשים מספיק בלי שאני צריך להשלים אותם אחר
כך בגלל איזה צו מעצבן.
כשחזרתי הביתה קראתי בדיוק מה שהיה כתוב במכתב.
המילואים היו אמורים להיות שבוע, לא משהו רציני. אבל אז ראיתי
שזה בשבוע של השכר דירה וזה בדרך כלל שבוע כזה מעצבן ולחוץ.
שאלתי את עדן אם היא תסתדר שבוע פה לבד.
"אני ילדה גדולה" היא ענתה בבוז.
"לא אמרתי שאת לא ילדה גדולה אבל שאלתי אם תסתדרי שבוע לבד"
עניתי לה, באותו בוז.
"כשחייתי בבית עם ההורים היו מלא פעמים שהם נסעו לכמה זמן
והשאירו אותי לבד בבית"
"זה לא עונה לי על השאלה"
"כן. אני אסתדר. כן. תפסיק לדאוג לי" היא ענתה, בכעס. "אני קצת
אחגוג פה כשלא תהיה. אל תדאג, לא משהו מיוחד"
"סליחה ששאלתי באמת"
"התנצלות התקבלה" היא ענתה לי, מתנהגת בצורה ילדותית יותר
מהרגיל.
הלכתי לחדר שלי והתחלתי לעשות איזה עבודה מעצבנת שהטילו עלינו.
מזלי שהמילואים האלו נפלו בדיוק לפני תקופת הבחינות שלי.
להחמיץ בחינות יותר גרוע מאשר לפספס כמה שיעורים.
במהלך הזמן שעד המילואים לא היו התרחשויות מדהימות.
הכל היה רגיל.
עדן קצת נרגעה אמנם עם הקטע השטותי שלה. היא הפסיקה להתנהג כמו
ילדה קטנה ולהעלב מכל שאלה ששאלתי. היחסים שלנו הפכו להיות
אפלטוניים לחלוטין.
ראיתי אותה כמה פעמים ביום. בבוקר ובערב בטוח, ולפעמים הייתי
חוזר גם בצהריים לאכול משהו בבית והייתי תופס אותה. לא נראה
היה לי שהיא עושה משהו רוב היום, רק יושבת בטן-גב. עבודה היא
עדיין לא מצאה, וכל העניין של כסף לא הדאיג אותה במיוחד.
יום לפני שיצאתי למילואים דאגתי להכין לה את כל מה שהיא היתה
צריכה מבחינתי, כלומר כסף לשכר דירה, והסברתי לה למי מביאים את
זה והכל. בקיצור ולעניין הכנתי אותה ככה שמבחינת מה שאני יכול
לעשות היא תהיה מכוסה.
ואז יצאתי למילואים. לפני שיצאתי היא אמרה לי משהו.
"תחזור מהר. ואל תפגע לי שם"
הסתכלתי עליה במבט כזה מוזר.
מה היא אמרה? היא דאגה לי? יכול להיות כזה דבר?

כל התקופה שהוא היה במילואים עברה לי דווקא די מהר.
לא חשבתי על זה אבל היה בסדר בלעדיו. למען הסדר הטוב אני
מוכרחה לציין שסער עשה מזה בלאגן יותר גדול ממה שזה היה. הוא
הכין אותי לקראת מלחמת עולם ואני הסתפקתי בקושי בקרב קטן,
אפילו לא מלחמה.
שלמתי את הכל בזמן כמו שצריך, עשיתי קניות כמו ילדה גדולה לבד,
פגשתי מלא חברים שלי.
אפילו היה יותר טוב בלעדיו, כי לא היו את הריבים הקטנים
המעצבנים האלו שרבנו באותה תקופה והייתי קצת יותר רגועה.
דבר אחד היה מפתיע, שהגיע אלי בדואר חשבון שהוא לא אמר לי
שצריך לשלם, אני חושבת שזה היה בעבור הכבלים. לא היה לי בעיה
לשלם את זה, אבל הופתעתי שדווקא הוא מכל האנשים שכח להגיד לי
על קיומו של החוב הזה.
יומיים לפני שסער חזר מהמילואים שלו פגשתי את רוני.
זה היה לקראת הצהריים. ירדתי לבית קפה שנמצא בפינת הרחוב שלנו.
ישבתי לי לבד ככה, בוחנת גברים שעוברים, נותנת להם ציונים לפי
מראה חיצוני. היה כיף.
אחרי בערך שעה שישבתי ככה, עבר פתאום אחד חתיך מאוד, שנראה ממש
טוב. כשאני חושבת על זה עכשיו מסתבר שדיברתי די בקול רם ולא
אמרתי את זה רק במחשבה שלי, ופלטתי כזה 10 רועש למדי.
הוא נעצר מולי והביט עלי, כאילו הייתי איזו תופעת טבע לא
מובנת.
"מה אמרת?" הוא פתאום שאל
"לא אמרתי כלום" ניסיתי להתכחש לעובדה שנתתי לו את הציון הכי
גבוה בינתיים.
זה היה אחד הקטעים היותר מביכים בחיים שלי.
הוא המשיך להסתכל עלי באותו מבט ואז פלט: "את בטוחה?"
"לא"
"מה זאת אומרת לא?"
"זאת אומרת שאמרתי משהו" הודיתי באמת. מביך או לא מביך, לא כל
כך שמתי זין על זה אחרי שהתאפסתי על עצמי.
"אז מה אמרת?" הוא שוב שאל
"לא משהו חשוב" התחמקתי. פאדיחות. לא רציתי שהוא ידע שחשבתי
שהוא חמוד.
"את לא החלטית"
"נכון"
"טוב, ביי לך" הוא אמר ואז הבנתי יותר מכל שאני רוצה להכיר
אותו.
"עשר!" צעקתי והוא הסתובב.
"מה?"
"זה מה שאמרתי מקודם, עשר" עניתי לו. הוא נראה יותר מבולבל ממה
שהיה ממקודם.
"מה זאת אומרת עשר?"
ניסיתי לשחק אותה מסתורית, אז אמרתי לו משהו בסגנון "זה כל מה
שאני יכולה לפרט עכשיו. אבל אם נפגש שוב, אולי אני אהיה מוכנה
לפרט יותר..."
הוא הבין את הרמז וצעד צעד אחד לעברי.
"יש לך עט?"
מיהרתי לתפוס את המלצר בחגורה שלו, ממש חוטפת ממנו עט רק כדי
שהחתיך הזה ירשום לי את הטלפון שלו.
הוא רשם לי את המספר על פתק קטן שהיה לו בכיס והוסיף "אני אשמח
אם תתקשרי, מתי שתרצי"
הסתכלתי על הפתק וראיתי את המספר שלו, ואת השם שלו.
"תודה, רוני" הרמתי את מבטי להודות לו. אבל הוא כבר לא היה
שם.
שילמתי את החשבון וחזרתי הביתה קורנת מאושר.
למרות שאמרתי לעצמי הרבה פעמים שיופי זה לא הדבר היחידי שאני
מחפשת בבחור, אבל במקרה של רוני זה היה שונה. נכון, מאוחר יותר
למדתי להכיר גם את האופי שלו, שהיה לא פחות מדהים מהיופי, אבל
היופי הוא זה שמשך אותי בהתחלה כלפיו.
עוד באותו יום בערב הרמתי אליו טלפון.
הוא נשמע מופתע שבכלל התקשרתי. לפחות ככה חשבתי, אז ניסיתי
לנצל את זה לטובתי.
דיברנו כמה שעות טובות והסברתי לו גם על פירוש ה"עשר". הוא צחק
מאוד ואני בטוחה שאם הוא היה לידי הייתי גם רואה שהוא הסמיק.
אחרי שסיימנו שאלתי אותו אם הוא רוצה להפגש עכשיו. הוא ענה לי
שהוא חייב לקום מחר על הבוקר מוקדם כי אח שלו מתגייס והוא צריך
ללכת ללשכת הגיוס איתו, אז ויתרתי לו להערב. בכל זאת, קבענו
להפגש יום למחרת בערב, לכוס קפה.
באותו בית קפה שבו נתקלתי בו בפעם הראשונה. הבטחתי לו שהפעם לא
אתן ציונים.
בפעם השניה הוא נראה לי פחות טוב מבהתחלה.
לא יודעת מה היה שונה, במבט לאחור שכזה נורא קשה לי להתמקד
בפרטים קטנים. בכלליות אני זוכרת שהוא לא משך אותי פיזית כמו
בפעם הראשונה. אבל לא שללתי אותו על הסף כמו שאני בדרך כלל
עושה לגברים. החלטתי לשנות גישה וניסיתי לראות מה מסתתר בתוך
הבנאדם.
דיברנו די הרבה, במשך שעתיים לפחות אני משערת.
הוא סיפר לי מה שהוא עושה בחיים שלו - שהוא סטודנט למנהל עסקים
(מה שלא משך אותי בגרוש). סיפר לי על התקופה שלו בתיכון שהוא
נורא אהב (אפילו שלשיעורים הוא כמעט לא הגיע) וסיפר לי על מה
שהוא עשה בצבא (ג'ובניק ששירת בתל השומר ולא עשה יותר מדי).
בסך הכל למדתי להכיר אותו קצת, לפחות יותר ממה שידעתי אפילו
שזה לא מספיק בשביל להכיר בנאדם. זה יהיה נורא רדוד להגיד
שמשיחה של שעתיים בערך החלטתי שאני רוצה אותו, אבל כן - החלטתי
שאני רוצה בקשר עם רוני, יהיה מה שיהיה.
הוא ליווה אותי אחרי זה הביתה אבל לא עלה למעלה.
העדפתי לקחת את הדברים קצת יותר לאט ממה שבדר"כ הייתי לוקחת עם
בחורים.
עד עכשיו, אם הייתי כמו שהייתי פעם, היינו למעלה מתמזמזים על
הספה בסלון או בחדר שלי.
אבל רציתי איתו משהו אחר אז העדפתי לחכות ולקחת דברים יותר
לאט.