מפל של מלח שוטף פצעיי,
אך מליחות נוראה כובשת שפתיי.

הרי מעז יצא מתוק,
וגוב האריות יתמלא דבש,
הלוא ים המוות הוא ים החיים,
ותחת שמש אין חדש.

וכי תצוף גופה שקטה
אל יבשה זו או אחרת,
ובאפידרמיס מיובש
תפרה אדמה מופקרת.
וכי עירום לא ישנה -
כיוון שהעצמות נמוגו
וגוף אישה, כגבר, אז
יתמזג בתוהו.

בקצה עולם, בקצה יקום
אחרי ימים מספר,
יתנקזו כל הימים
לנהר.
וההוא לעפר.
והזה לדרך כורכר.
ואהלך בה אני
לא מפנה מבטי לעבר,
ואשאף מהשקט של עולם מפורר,
ואצחק לאירוניה
של הבטחת תחיית המתים-
באחרית הימים.

והכל יתנקז מתוכי,
כחלום בלהות,
וורידיי יתכסו מלח,
לעולם אני אשת לוט.








ואם מישהו מעוניין- אשת לוט:
http://stage.co.il/Stories/271027