כשהגיעה השעה 5 וחצי והמשמרת שלי עמדה להסתיים, ידעתי שבעצם
נשארו לי רק עוד כמה דקות בטוחות איתו. שלי הוא כבר מזמן
לא,מאותו רגע שהוא החליט שנמאס לו מהמשחקים שלי. ועכשיו הוא גם
עוזב את העבודה, המקום היחיד בעולם שידעתי שאני אראה אותו, לא
משנה מה יעלה בגרול מערכת היחסים שלנו.אבל הוא מתגייס לצבא.
אין מה לעשות, כולם עוברים את השלב הזה בסופו של דבר,זה מגיע
לגיל, שהפרידה הזאת נעשית להרגל, כי כולם מתגייסים, ועצוב,
מאוד עצוב בלב. פרידות חוזרות ונישנות מאותו אדם מסיבות שונות,
עושות את הבדידות הזו כל כך כואבת, שאין כל דרך לסבול אותה
יותר.
הבטתי בו מהצד,החיוך שלו, הדרך החיננית שלו לעשות כל דבר,
הצורה שכולם מביטים בו, כי הוא שופע בבטחון עצמי, אבל לא מגעיל
כזה, אלא בטחון עצמי טוב, שמשרה על הסביבה אווירה כל כך
חיובית. פתאום קלטתי שהשולחן שלי בקרוב יקום, מה שאומר שרצוי
להפגין נחמדות חוזרת אם אני רוצה טיפ טוב.
"הכל בסדר?" שאלתי בחיוך. בני הזוג שישבו שם הנהנו בראשם. כמה
פאטתי להיות מלצרית, לחשוב על כמה שאת רוצה מישהו,שנמצא כל כך
קרוב אלייך אבל עם זאת כל כך רחוק ולהגיש לשולחן של הזוג הכי
רומנטי בעולם. וכמה שהם היו חמודים ביחד. לאורך כל הזמן הוא
ליטף את ידה ברכות, ואני כל כך רציתי שזה יהיה גיא ואני. אבל
אין יותר גיא ואני. בעצם אף פעם לא היה.
הם סימנו בידם שהם רוצים חשבון, ואני הגשתי להם אותו. "תודה"
הם אמרו בחיוך כשקמו, ואני חייכתי אליהם בחזרה. מגיע להם הרבה
יותר מחיוך. 40 שקל טיפ השאירו לי. בשביל כאלה אנשים שווה
לעבוד שם...
דור סימן לי המשמרת שלי נסתיימה, ואני ספק עצובה ספק מאושרת,
הורדתי את הסינר.
הבטתי לכיוון גיא שהיה עסוק עם עוד שולחן. איך הוא עושה את זה.
מתעלם מקיומי, מבטל אותי ככה בלי לחשוב אפילו. הלכתי לכיוון
חדר העובדים כדי להחליף את בגדי, ושניה לפני שנסגרה הדלת,
מישהו תפס אותה. זה היה גיא.
"את הולכת?" אההה!מה אני אמורה להגיד, מה לעשות...? יותר מידי
מחשבות!אהה! אני משתגעת..."כן, נגמרה המשמרת שלי, זה מה שעושים
כשנגמרות משמרות..הולכים..." למה ציניות?! למה אני תמיד צינית
אליו? הוא לא אשם! טוב הוא כן.. שנינו יודעים שהוא כן..הרבה
יותר מידי מחשבות עברו במוחי בשניה אחת. כל מה שהיה ביננו, או
כל מה שלא היה, כי מה לעשות, לי היה חבר, ולא יכלתי לבגוד בו,
החופש שרציתי ולא היה לי נעים לבקש, הדרך בה השארתי אותו על אש
קטנה, עד שנמאס לו והוא עבר הלאה. בדיוק בזמן שהרגשתי מסוגלת
להכנס שוב למערכת יחסים. הדרך בה הוא עשה הכל כדי לפגוע בי, כי
עכשיו תורו לשחק משחקים. כל השיחות הקטנות עם המתח המיני עלו
במוחי באותה שניה קטנה.הוא כמעט היה שלי. ממש כמעט שלי. אם הוא
רק היה יכול לחכות עוד קצת שהפצעים הקודמים יגלידו...
"טוב, אז אני לא אראה אותך יותר על בסיס קבוע, רק רציתי להגיד
לך ביי..." ניסיתי לעצור את זה אבל לא יכלתי, התגובה הזו היתה
כל כך צפויה מצידי..."על בסיס קבוע? ממתי אנחנו על בסיס קבוע?
שתי משמרות בחודש במקרה יחד זה בסיס קבוע? איזה מזל שאני לא
חברה שלך..." אמרתי בחיוך צבוע.
אוף...כאילו שהוא לא יודע שאני מתה להיות חברה שלו. כאילו שהוא
לא יודע שאני מתה לראות אותו "על בסיס קבוע". כאילו שהוא לא
רואה את הניצוץ הזה בעיניים שלי כל פעם שאני מדברת איתו. כאילו
שאני לא רואה את הניצוץ הזה אצלו.כאילו ששנינו לא מתים להתנשק
עכשיו.
הוא הרי אמר לי שאיתי הוא רוצה לחיות אבל כרגע נוח לו שיש לו
משהו רגיל. מישהי שאוהבת אותו ונותנת מעצמה את כולה, והוא לא
צריך להתאמץ.קשר שמחזיק אותו יציב, בטוח, בלי הרבה עליות
וירידות, וספונטיניות, וריגושים...שעל פי מה שהוא אומר עושים
לו רע בלב, משאירים אותו בלחץ תמידי. הוא צריך עכשיו משהו שלא
יכול לפגוע בו. ואת האימפולסיביות שלי הוא ישמח לקבל. בזמן
שהוא יהיה יותר יציב נפשית.
פסיכולוגיה בגרוש. לא יותר מזה.
"טוב, לפני שהציניות הזו תשתלט עליך, אני אחזור אל השולחן
שלי.. מקווה לראות אותך מידי פעם..." לא נתתי לו לעצור את
המשפט ונישקתי אותו. זה היה בערך הרגע הארוך ביותר בחיי. מחכה
שהוא יחזיר נשיקה, והוא לא.
הוא לא מתנגד, אבל כאילו לא רוצה את האשמה עליו ונהנה מאיך
שאני נוגעת בו. כאילו הוא חיכה לרגע הזה כל כך הרבה, לרגע בו
הוא יהיה יציב, והכל יהיה תלוי בי. הרגשתי איך הוא נמס בתוכי,
ומת שהרגע הזה לא יפסק, אבל לא יכלתי יותר.דחפתי אותו, והלכתי
משם. בלי הרבה להביט אחורה. טוב...בעצם הבטתי, הייתי חייבת
לראות אותו פעם אחרונה. הוא חייך עם מבט מושפל אל הרצפה, ואז
לאט הרים את עיניו, וראה שאני מביטה בו. הוא שלח לעברי נשיקה
ואמר, עד לפעם הבאה? וואו, כמה אני שונאת אותו לפעמים.
לא, אני לא טיפשה כמו שאתם חושבים שאני. אבל הנשיקה היתה
סימפטום. סימפטום לכל מערכת היחסים שלנו. הכל באשמתי, הכל נופל
עליי. הכל אני צריכה לעשות, ומה שאני לא עושה, זה מה שפוגע
בנו. ומה שאני כן עושה, שבדרך כלל מתבטא בציניות, עוד יותר
פוגע בנו, כי זה פוגע בו ואז הוא מסתגר.
הכל אני. מתי הוא כבר יבין, שאי אפשר לקפוץ ממערכת יחסים אחת
לשניה. לא אני, לא הוא. אף בנאדם נורמלי?
כנראה אני נועדתי להיות לבד בינתיים. עד שהפצע הזה יגליד. וזה
הולך לקחת הרבה זמן לפי איך שזה נראה כרגע.
או עד שיבוא אחד אחר. ואולי יוכל להשכיח ממני את אותו מבט תמים
שכל כך עושה לי את זה. אחד אחר שיעשה לי קצת טוב, יעשה אותי
מאושרת, וייצב לי את החיים לקצת זמן. יעשה אותם כמו תמיד, יתן
לי להרגיש מיוחדת, יתן לי להרגיש כמו שרק בן זוג יכול לתת לי
להרגיש. שיפגע בי כמו כולם.