יעלי ואני הולכות יד ביד ברחוב
היא שואלת מליון שאלות, אני יכולה לענות על הרוב
"בת כמה את?" "נולדת בישראל?"
"את יודעת למה קוראים לי יעל?"
ומתוך ערמה של חיוכים וצחוק משגע,
היא שואלת על דברים שאף אחד לא יודע
"איך זה שאמא בשמיים אם שמו אותה בבית קבר?"
"איך יכול להיות שהיא תהיה איתי תמיד?"
אני רק רוצה להגיד שיהיה בסדר
ושעם הזמן הפצע יגליד.
אבל אי אפשר והמילים נתקעות בגרון
אני פונה לאמונות כמפלט אחרון.

יעלי אומרת שהיא התגעגעה והיא מחבקת אותי חזק
החיים נראים לי לפעמים כמו לוח גדול של משחק
ואני רוצה שיעל תנצח.

יעלוש עוד קטנה, היא רק גוזל
והיא תגדל בלי אמא...
כל כך חבל, כל כך עצוב
אבל יהיה טוב...

יעלי ואני הולכות יד ביד ברחוב
יעלי שואלת:
"למה את איתי? יש לך דברים של גדולים לעשות...
ללכת לעבודה, לפגוש את ההורים, למצוא חתן..."
"אוי יעלוש, יש לי עוד זמן"

יעלי ואני הולכות יד ביד ברחוב
ואני מתפללת, מייחלת מכל הלב
שיהיה לה רק טוב.





7.7.04

http://stage.co.il/Stories/482410