-סליחה. הייתי כאן לפני עשר דקות. אפילו פחות. שמונה. נתתי לך
מעטפה חומה גדולה. אני צריכה אותה בחזרה, בבקשה'.
-גיברת, את לא יכולה להתפרץ כך בתור. יש אנשים. תחכי
בסבלנות'.
-(מתחילה לבכות) 'אני חייבת את המעטפה'... 'את לא זוכרת אותי?
קניתי גם חבילת מעטפות מבויילות מוארכות. לפני שמונה דקות!!!
אפילו פחות. נתתי לך שטר של מאה. את לא זוכרת?
-האנשים בתור מסתכלים בה באי נוחות. בכל זאת, בחורה צעירה,
בוכה כך, בגלל מעטפה חומה.
-הפקידה מתחילה לגלות סימני מבוכה. הקול המחוספס מתרכך קצת. -
'חכי, אני אבדוק'.היא נכנסת פנימה.
-הבחורה מנערת את תכולת התיק על הדלפק הצר, ידה נחבטת בזכוכית
המחוסמת, המפרידה אותה מהאדם היחיד שיכול לנהוג כלפיה בחסד.
ניירות, ועוד ניירות, ועוד, מעוכים, מקושקשים, מגובבי מילים,
שורות שטורפדו להן במחיקות גסות, טישו משומש, נרתיק משקפיים
כחול ומכשיר פלאפון חדיש, שלא למדה לתפעל עד היום, פנקס קטן,
מכורך בנייר אורז אדום, שקיבלה מתנה. הניירות מתגלגלים להם
מהדלפק לרצפה, מלטפים את הקרדיגן האדום שלה בנופלם.
בחור צעיר רוכן לאסוף אותם למענה, ומציץ. זנבות משפטים, שירי
אהבה שלא מומשה, המתחילים בצעקה גדולה-ואין להם סוף.
הוא מושיט לה אותם, נבוך משהו. ירא אפילו. הם כבר כל כך
מקומטים. היא לוקחת אותם, צוררת לכדור ומעיפה לפח. הוא מביט
עיניו פעורות בה.
הפקידה חוזרת (שמה, מסתבר, 'ורדית', אומר הצג האלקטרוני שגם
מבטיח 'צהרים טובים ורדית לשירותך'). - 'מצטערת, חמודה. כבר
העמיסו את זה על המשאית בחוץ'.
-היא לא זזה מהדלפק.
-מה יש שם שכל כך חשוב לך? רוכנת אליה ורדית הפקידה, ממתיקת
סוד...
-השירים שלי. היא מחזיקה בכוח את כפתוח הסוודר הבהיר, המכופתר
בין שדיה, וזה מתרומם וצונח עם נשימותיה שכבדו פתאום.
הרופא אמר לה כבר, שכשהיא מתרגשת כך, היא מסכנת את הבריאות
שלה, לחץ הדם שלה משתולל, והדופק גם. בעוד רגע תיפול.
-הבחור שולף בקבוק מים, ריק כמעט מתיק הצד שלו, ומושיט לה.
היא לא מביטה בו אפילו.
יוצאת בריצה, תיקה נשאר על תכולתו המפוזרת על הדלפק, מכשיר
הפלאפון שלה, שגם כך היה תלוי על בלימה, מחליק לרצפה, בקול
עמום. אנשים מתלחשים. השומר בכניסה קם מכיסאו, כולו אומר
סמכותיות, והיא עוברת אותו.
יוצאת החוצה, מחפשת בעיניה את המשאית.
שני גברים, מעמיסים את שניים או שלושת השקים האחרונים. השקים
נגררים על המדרכה הרטובה מגשם, והיא - חולפת בה מחשבה מלאת
צער. 'המכתבים בתחתיתם הושחתו בטח'.
-'תיזהרו על המכתבים' היא פולטת.
-'זה מכתבים. לא אנשים. זה רק ניירות, חמודה'.
הבכי שוב בא בשפתיה.
-'אני צריכה את המעטפה החומה שלי, בבקשה. הפקידה אמרה שזה
במשאית'.
-'למה? יש שם איזה מיליון דולר? צוחק אחד המעמיסים שעומד לידה,
וקורץ בבדיחות לבחור השני, מגודל גוף, שמביט בה כועס. -'את
מפריעה לנו לעבוד. אנחנו צריכים כבר לצאת למיון' (ומחווה בידו
לשני, בתנועת אצבע סיבובית לעומתה, תנועה שאין לטעות בה)...
הבחור הצעיר יוצא מהסניף, עם תיקה השחור, עומד נבוך, מגיש לה
את התיק.
והיא לא מסתכלת בו אפילו. רק בוכה.
-בבקשה, תנו לי לחפש אותה. אני חייבת את המעטפה הזו. אני חייבת
אותה'
-הבחור הצעיר, עדיין עם תיקה השחור בידו, מתערב ומצטט את המשפט
הראשון ששמע ממנה, זרה שפגש לפני כמה דקות, בסניף דואר, בחמש
בערב. "היא היתה כאן לפני כמה דקות..... זה בטח בשקים האחרונים
שהעמסתם......"
-אתה חבר שלה? מתעניין המגודל. אולי תיקח אותה שתירגע, ושתיתן
לנו לעבוד?
-תפתחו את השק האחרון. זה בטח שם!
-המגודל מסתכל עליו אדום מכעס, מסתכל עליה. נמלך בדעתו, נכמר
עליה כנראה, מתיר את חוט הניילון הלבן ומפשיל את קצוות השק.
-'תחפשי. אבל אני רוצה לראות תעודת זהות שלך. כדי לראות שאת
באמת המוענת'.
הבחור הצעיר, מניח את תיק הצד שלו על הרצפה הרטובה. את תיק
הקטיפה שלה, הוא משחיל על כתפו הרחבה מדי, מתכופף לעזור לה
לחפש את המעטפה, ונזכר, שאינו יודע איזו מעטפה זו בכלל. חומה?
בפנים יש עשרות מעטפות כאלו.
היא מנחשת את שאלתו: "מעטפה חומה, בינונית. עם מחברת מכורכת
בפנים, קשיחה. נראה כמו ספר".
המובילים מתכוננים לסגור את השק, ולהסתלק.
-'רגע'... 'אולי זאתי?' שואל הבחור.
-'לא'. אומרת לו.
-בתחתית הערימה, ידיהם נפגשות, לוכדות אותה, את המעטפה
המיוחלת.
-'התעודת זהות שלי לא כאן. אבל המעטפה הזו שלי. אם נפתח אותה,
אומר לך בדיוק מה יש בפנים' היא מסתכלת על המוביל המבוגר מבין
השניים, המגודל, שנכמר לבו עליה קודם.רועדת מקור, מבושה, מפחד,
ומהתרגשות.
המובילים, מסוקרנים לדעת מה יש בה, במעטפה המסתורית.היא
מתרוממת, ברכיה כואבות, והג'ינס רטוב לגמרי. אנשים בתוך הסניף,
מציצים בדרמה הקטנה הזו, בחוץ.
-טוב. אז מה יש בפנים?
-'מחברת סליל...סליל שחור. כריכה חומה עם דוגמא כזו, באמצע, של
לב, ועלה, ועוד שני דברים, אני לא זוכרת אבל, היא נושכת שפתיים
ושוב נשבר קולה.
-מחברת? סתם מחברת?
-בפנים יש מכתב פרידה, מכתב אהבה בעצם. כתוב בעיפרון, ושירים
בעט. והערות לשירים בעיפרון.ו..
זה כבר היה יותר מדי למגודל ולצנום. הם סגרו את השק, זרקו אותו
יחד אל תוך המשאית, וטרקו את הדלתות.
הגשם התחזק
-'טוב, טוב, יאללה, קחי. אני מאמין לך. כל טוב שיהיה לך'.אומר
המגודל.
הצעיר נעמד על ידה. מושיט לה את תיקה ומחייך.
-כל כך חשובה לך המחברת הזו?
-'זו ציפור הנפש שלי' היא עונה לו, ותולשת את הדפים העבים
בכוח, הסליל מתעוות, ודפיו מתפזרים קרעים קרעים ברוח.
ברחוב החשמונאים, גשם של פיסות נייר ממוחזר בעובי 80 גרם
לפחות, מתערבבים עם גשם דמעותיה, ועם דמעות האל. הם שוטפים
אותה, ואת תל אביב.