[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אוהד עטלף
/
עטלף מתרופף

בסיחרור איטי נהדף קלות בידי הרוח בתנועת עריסה אל מאורת עטלף.
בחיתוח עלה את האוויר ברכות נחית נוצה על האדמה, אני בא בפתח
מאורתו. מגוריו הזמניים. ערפילי ואפוף טישטושים מופיע עטלף
לקבל את פני. פניו נפולות ולא נראה כי עוברות איזה שינוי
משמעותי לנוכח נוכחותי. דאגתי להתאים את שעת ביקורי אל מתחם
הלילה התוסס ואם ציפיתי להתאכזב זה רק לא למצוא את עטלף כלל
זמין לשיחה עסיסת אבל לא למצוא אותו במצב אבל שכזה.
כה אנחנו עומדים אחד מול השני וזמן לא סיפר עובר בינינו בכל
אחד מאיתנו וכל השתיקה הממושכת הזו רק מושכת אותי אל המקום
ממנו הוצאתי אותו כרגע. מקום שהוא עדיין ממוסמר אליו.
"מה עובר עלייך עטלף? אתה נראה כאילו התמוטטת."
"התמוטטתי."
"כמה זמן אתה ככה? אתה יודע שאני דואג לך? אני חסר אותך. כבר
יותר משבועיים נדמה לי, לא באת לבקר אותי, אתה יודע כמה דברים
עברו עלי? אתה יודע כמה הייתי צריך אותך? טוב ברור שאתה לא
יודע. הרי לא באת אפילו פעם אחת אפילו סתם לכמה דקות, ביקור
נימוסים, רק לשאול מה נשמע. אתה יודע. כאילו נעלמת לך ושום דבר
כבר לא מעניין אותך. לא אני לא שום דבר. תגיד, הכל בסדר
איתך?"
עטלף אסף את עצמו בקושי לאיתות של מחאה, סובב אלי את גבו
המעוגל והשעיר פקעות פקעות מבולגנות וגרר את עצמו באיטיות אל
עומק המאורה. ידעתי שזו ההזמנה הרשמית שלי להסתובב ולחזור בדרך
שבאתי ממנה שהאמת אין לי מושג לחזור על עקבותיה. אחרי שהות של
דקה לפחות החלטתי לדלוק אחריו ולנסות בכל זאת את כוחי. נתתי
שלושה צעדים מהירים ותוך שניות ספורות הדבקתי אותו. עכשיו בתוך
מה שקרוי ביתו הוא הילך עוד פחות נמרץ ונראה עוד יותר כחוש
ונטול כל רוח חיים. הוא חש בי עושה דרכי בעקבותיו והבין שלא
יפטר ממני מהר כל-כך. הוא דיבר. מעט מילים בקצב איטי להחריד.

"התמוטטתי. עוברת עלי תקופה לא טובה. אני לא רואה במיוחד איך
אני יוצא מזה."
"בוא, בוא נצא לאנשהוא. בוא נלך לעשות משהו. נראה כאילו לא
יצאת כבר שנים מהמאורה הזאת. תגיד, זו לא הזמן בו מתרחשת
תחלופת מאורות? בוא נלך למצוא לך מאורה חדשה. נדמה לי שאתה
צריך להמשיך הלאה. חוצמזה עוד מעט חורף ועוד לא התחלת את
ההכנות שלך. בוא נלך למצוא לך מזון, תאגור לך שומנים ונמצא לך
פינת שינה. אתה לא מתכוון להישאר פה, ככה, כמו שאתה, כל החורף.
כמו שאני רואה אותך ככה אתה לא תיכנס לתרדימת חורף אלא לקומה
שלא תתעורר ממנה. אתה יודע שזו סכנה. עטלף, למה אתה לא מגיב
אלי? אתה בדיכאון? בחיי. על זה עוד לא שמעתי. דיכאון של
עטלפים."
עטלף נצמד בחוסר אונים אל אחת הפינות המעוגלות. רגליו הקטנות
לא יכלו עוד להחזיק אותו והוא נפל באיטיות מכאיבה לעיני כעלה
נושר. אבל את מבטו, את שני עיגוליו השחורים הוא לא הסיר ממני.
בתוכם המשכתי לראות את מבטו של עטלף. מבט אפל מעט, מלא ריכוז
ומפוכח. לא יכולתי למרות דאגתי הרבה שהוא עורר בי לגבי מצבו,
לא יכולתי להסיר ממני מחשבה על משהו שנזמם פה על גבי. עטלף
נראה מסכן באמת אולי אפילו חולה אלא שהוא כאילו נשאר עטלף. כך
חשתי אותו. אולי גופו חלש עליו. אולי לכל אלוהים יש גם את רגעי
החולשה שלו אבל את העוצמה האלוהית שלו אתה לא חדל מלחוש, ממשיך
ויודע עמוק בתוכך כי אל מול עוצמת האלוהות אתה ניצב, ולפתע
התחלתי לחוש איך הניגוד הזה פוצע אותי אל שני מקומות בו זמנית
שלא יכולתי להם. כאילו נסדקתי באיטיות עד להכרה כי הקדושה עליה
כמעט ופילחנתי את חיי לא יותר נעלה מכל אדם, מכל חיה, מכל גוף
אחר שהייתי בוחר לי למשכן את האמונה בנעלה ממני. אט אט חשתי
כיצד כוחי נגוז ממני גם כן. המחשבה שאצליח לדלות מעטלף את
ההתרסקות הזו נראתה לי כעת מגוחכת כל-כך. למעשה כבר לא מצאתי
לי מילים להאחז בהם, לסמן דרכם לעטלף נקודות אחיזה משותפת
למשוך אותו מתהומו. והוא ממשיך ומביט בי בעיניים שלרגע נראות
לי משדרות שניה אחרי שניה מסרי עולם, הכרות ברמות מטאפיזיות
ורגע אחרי אני מפזר אליו את מבטי ומגלה בו מהות מטומטמת וריקה
מכל חיבור מינימאלי לכל דבר סביבו.
"עטלף, אני מרגיש שאם תמשיך לשתוק ולהביט בי כך עוד רגע אני
נופל גם מרגליי. אני מבקש ממך. אני על סף דמעות, מה זה כל העצב
הזה. אני אומר לך, אם אתה לא מתחיל להגיב אלי אני לוקח את
הרגליים ועוזב. אני מרגיש שעוד שניה אני נוגע בגבול בו החיים
מסתימים ושדה המוות הזרוע פגרים נפתח לפני.  
דבר איתי. תהיה פשוט אלי."
"אני לא יודע מה להגיד לך. באמת. אני ריק מכל מלל. אני יודע
שזה מבלבל אותך. דווקא אני שמוכר לך כמחסן מילים בתפוסה מלאה.
פשוט אין לי מה לומר. כמו שאמרת, תפס אותי עצב עמוק והתהדק לי
חזק לגרון. אני מצטער אם הוא מקצר גם לך את הנשימה אבל אתה
בחרת לבוא לכאן עכשיו. לא אני הזמנתי."
"דווקא הרגשתי דיי טוב בתקופה האחרונה. פתאום דברים התחילו ממש
להתרחש, ממש לקרות, גם אם זיהיתי רק תחילת קצה מהם, היה זה קצה
ממשי. קצה כזה שאפשר לאחוז בו. רק הבדידות. הבדידות היתה קשה
לי. בסוף כל יום נכנסתי למיטה וכשהחושך ירד עלי ירדו להם גם
המחשבות עליך. ולא באת. לא מישהו אחר ובמיוחד אתה לא באת. את
הבדידות שהתחילה להטיל בי ביצים שחששתי לבקיעתם ממש כשם שאתה
חרדת כי הסדקים שבי יבקיעו גם הם, חשבתי שאבוא אליך וביחד נטהר
גם את החשכה הזו. אלא שאני לראשונה רואה אותך במצב כזה. אני
יודע שאתה לא חולה. אני יודע שאתה בסדר. שאתה לא יכול למות
באמת. שאתה מצונף ומכונף שם בפינה רק כי קצת עייף לך ואתה צריך
לאגור לך כוחות חדשים כי הרי מה שאתה מביא אל העולם זה באמת
משהו יוצא דופן, אלא שבמקום שתבריג אלי מחדש את הביטחון ואת
תחושת השייכות אתה רק מוציא אותי מן הדפנות, מכל דבר שאפשרי
להאחז בו. מעבר לזה שאתה מחריף בי את הבדידות כי אתה לא מסוגל
להיות קשוב אלי ולהגיב אלי, אני רואה אותך דועך ולא מסוגל שלא
להביט והתמונה הזאת שנושכת לי כעת בקרינוע המיושן שלי נצרבת לי
לסרט רע מאוד אודות מוסגים מאוד בסיסיים בי. לא נראה לי שאני
ברור אפילו הקול שלי צרוד ונשמע לי צורם אבל הצלחת בכל זאת
להבין משהו מדברי?
לראשונה כעת, הסיר עטלף את מבטו ממני ולמעשה מכל חפץ אחר בחלל
סביבינו. ראשו נשמט מטה אל בין כנפיו. כעת נראה היה כפקעת
שעירה תלושה מכל קישור חי. עטלף שלי בוחר לו, לפ]חות עכשיו
ברגע זה, לסור מן החיים ממש. איני יודע מה מיקומי בחייו אך
נאונתי לשער תקווה כי בכל זאת מופיע אני במעגל מרכזי בחייו.
למעשה אף פעם לא דאגתי לשאול אותו אל כמה ישויות כמוני הוא היה
צמוד. אם היו עוד חוץ ממני ואם היו אז כמה. בכל מקרה, כעת, הוא
חדל מכל הגב אלי. ידי רעדה. ללא מחשבה מקדימה, ללא כיוון מחושב
מראש, נשלחה זו לגעת בו. ללטף את שערו.
אף פעם לא נגעתי בעטלף.
גם אם היה רגע שרצוני היה עז בי, ללטף עטלף כאות חיבה, מעולם
לא העזתי.
אתה לא נוגע באלוהיך. ככל הנראה היתה זו אקסיומה סמויה.
כעת ידי אינה נשלטת בהוראה ישירה ממוחי. אני זוחל לעברו על
האדמה המטונפת, ושולח ידי הרועדת.
עטלף אינו זז. גופו מאובן.
מחשבה של פיחלוץ נושקת למרגלותי. איני מעז לערום אותה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אנו שני ישרים
מקבילים - לא
נפגש
לעולם......




מוצ'ניקים ברגע
של ייאוש


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/9/01 17:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוהד עטלף

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה