ג'ני התעוררה בבית החולים לחולי נפש, קשורה למיטתה הקשיחה. היא
לא הבינה מה קרה ומה היא עושה שם. היא שכבה על המיטה, בוהה
בתקרה. פתאום היא שמעה חריקת דלת נפתחת. האחות נכנסה לתא ואמרה
לה: "הגיע הזמן לכדורים האדומים". ג'ני לא הבינה מה פשר המשפט
הזה. 'למה אני צריכה כדורים? אני מרגישה מצוין', תהתה בלבה.
היא רצתה להגיד משהו לאחות לאחר שנטלה את הכדורים, אבל היא
הרגישה פתאום טוב, טוב מדי.
הדבר הבא שהיא ראתה היה קיר התא שלה. הפעם היא לא הייתה קשורה
למיטה, אז היא שינתה את מצבה משכיבה לישיבה. לפתע ראשה הסתחרר
והיא צנחה בחזרה למצב שכיבה.
היא הסתכלה על הידיים החופשיות שלה וראתה בהן חתכים עמוקים.
'מה זה?' חשבה.
ברגע שנכנסה האחות לחדר, מלווה באיש בריוני ושרירי, שעזר לה
להתיישב בשנית, ג'ני שאלה אותה מה פשר החתכים.
"ניסית לפגוע בעצמך", הסבירה לה האחות פשוט ככל שאפשר כדי
שתבין.
"אני לא מבינה", אמרה ג'ני, "למה לי לנסות לפגוע בעצמי?!"
"היה מקרה. מקרה מאוד לא נעים, שבגללו ניסית לשים קץ לחייך."
"אפשר לדעת מה קרה?" שאלה ג'ני כשהבעה מודאגת מתפשטת על פניה
החיוורות.
אפילו העיניים הירוקות-בורקות שלה כבר לא נראו כל כך בורקות,
והשיער השחור, שבדרך כלל היה אסוף בקפידה, היה מבולגן ולא
מסורק.
"היה פיגוע, ממש ליד הבית שלך... וכל בני המשפחה שלך נהרגו",
אמרה האחות בשקט בשקט בזמן שליטפה את ראשה של ג'ני, כדי להראות
שהיא מצטערת ושאכפת לה. דמעות עלו בעיניה של ג'ני, והיא לא
הצליחה, או אולי לא רצתה, למנוע מבעדן לזלוג על לחייה.
"איך זה קרה?" בחנה ג'ני את האחות בזמן השאלה. האחות לקחה
לעצמה דקה כדי לחשוב בראשה איך להגיד את זה בזהירות בלי לפגוע
בה יותר מדי, כי מצבה הנפשי היה עדין גם בלי המידע הזה, והיא
לא רצתה להרע את מצב החולה האהובה עליה ביותר. כנראה שהיא אהבה
אותה יותר מאת שאר החולים משום שהיא הייתה בת 10 שנים בלבד.
בדקה הארוכה שחשבה האחות, ג'ני הצליחה להבחין במספר פרטים
שוליים: שמה של האחות הוא רייצ'ל, את זה הצליחה לקלוט מתווית
שמה שהייתה תלויה על חלוקה הלבן. צבע עיניה של רייצ'ל היה שחור
כמו הלילה. צבע שיערה היה באותו הצבע כמו צבע עיניה, שחור
משחור.
'הצבע השחור של עיניה ושערה, ומראה פניה הלבנים מקנה לה מראה
של מתה', חשבה ג'ני לעצמה.
"תראי, ג'ני, את מודעת לעובדה שיש לנו בארץ מצב לא טוב, ושיש
מין מלחמה כזו בינינו לבין הערבים?" שאלה רייצ'ל.
"כן, אני מודעת לכל זה", ענתה ג'ני, ולבה של רייצ'ל נצבט שילדה
בת 10 יודעת על דברים כאלה...
"אוקיי", פתחה רייצ'ל שנית בדבריה, "אז אביך, אמך, אחותך ואחיך
מתו כתוצאה מהמלחמה הזו." ניסתה להסביר.
"את זה אני הבנתי," אמרה ג'ני, "אבל איזה סוג פיגוע זה היה?"
"פיגוע התאבדות באוטובוס, בקו שממש ממש קרוב לבית שלך." ג'ני
לא הבינה מה כל בני משפחתה עשו באוטובוס בלעדיה ולמה היא לא
מתה יחד איתם, כמו שהייתה רוצה.
"מה הם עשו על האוטובוס בלעדיי?" שאלה את רייצ'ל.
"הם לא היו בלעדייך. את היית איתם אבל יצאת בלי פגע. יש לך מזל
מאלוקים."
ג'ני שוב לא יכלה לעצור את הדמעות, ופרצה בבכי מר. "אבל לא
רציתי את המזל הזה! אני לא רוצה להישאר בחיים אם כל בני המשפחה
שלי לא איתי. אין לי למה לחיות בלעדיהם!"
האחות רייצ'ל, שלא יכולה לעמוד בפני בכי של ילדה קטנה, חיבקה
אותה חזק חזק, כאילו מנסה לאמץ אותה אל לבה, ולהסביר לה שהיא
מבינה למה היא מתכוונת, למרות שלא יכלה להבין את זה בעצמה משום
שלא חוותה שום מוות בחייה.