הייתי ילדה רגילה עד שקרה מה שקרה. מאז אני שותקת, לא מדברת
עם אף אחד. אני, הילדה שתמיד דיברה ולא הפסיקה אפילו לדקה.
הפסקתי להשקיע בעצמי, אני מרושלת ולא מטופחת. כל מה שנשאר לי
זה הכתיבה. השיער שלי ארוך ארוך ושרוף, אני אפילו לא יודעת מה
הצבע שלו. כל הזמן לוקחים אותי ליועצת, לראות אולי אני ארצה
לדבר עם מישהו. גם איתה אני שותקת. אפילו עם ההורים שלי אני
לא מדברת. אני צועקת בחוזקה - אבל בלי קול; אני בוכה בלי סוף
- אבל בלי דמעות. אני תלמידה טובה, יותר טובה ממה שהייתי לפני
המקרה, כי אני כבר לא מדברת בשיעורים אז אני שקועה רק
בלימודים. שום דבר כבר לא משמח ולא מצחיק אותי. כשאני מגיעה
הביתה, אני מרגישה כמו בכלא. מאז המקרה, הבית שרוי באווירה של
מוות. באווירה בכלל לא נעימה. בגלל זה אני במצב שבו אני
נמצאת. אני אוכלת ארוחת צהריים והולכת לחדרי. שם אני נסגרת עד
הלילה. כשמגיע הלילה אני יוצאת החוצה רק כדי להתקלח ואז אני
נרדמת. אני נרדמת בעיניים רטובות. מכיוון שבחדרי, עד הלילה,
אני בוכה, בוכה בלי סוף. הוא היה האדם שאליו הייתי הכי קשורה
ועכשיו, עכשיו הוא...




נפטר. מת. נרצח.




אבל קיים לנצח.




יום אחד, רגיל לגמרי, נכנסה המנהלת שלי לכיתה, דיברה עם המורה
שלי מספר דקות, והמורה הסתכלה עליי במבט מלא ברחמים, ואז
ביקשה ממני ללכת עם המנהלת לחדרה. לפי המבט של המורה ידעתי
שהעובדה שאני הולכת לחדר המנהלת לא קשורה בכלל להתנהגות שלי.
הלכתי איתה. היא סגרה את דלת החדר מאחוריה, ולפני שפתחה
בדבריה, דמעות עלו בעיניי. המנהלת שראתה זאת אמרה בקול שקט:
"אני מצטערת". היא ניסתה להתקרב אליי ואני נסוגתי לאחור.
הדמעות זלגו בלי סוף. אני ידעתי מה היא רצתה להגיד לי לפני
שהיא אמרה כי הייתה לי תחושת בטן לא טובה כל היום. "הוא מת".
ישר ידעתי למי היא התכוונה במילותיה. "הוא מת", היא חזרה על
מילים אלו בשקט. יצאתי מהחדר בריצה ישירות הביתה. כשהגעתי
הביתה, ראיתי את משפחתי בוכה, הם שמו לב שנכנסתי, והסתכלו
עליי בעיניים דומעות. ואז, מהאינסטינקט של הרגע זעקתי בקולי
קולות, שכמעט כל היקום שמע: "לאאא!!!" ואז הרגשתי חולשה.
נפלתי על הרצפה ובכיתי עדיין. "לא הספקתי אפילו להגיד לו
שלום..." אמרתי בבכי. כולם ידעו שאני קשורה הכי הרבה אליו,
יותר מאשר אל מישהו אחר מהמשפחה. קמתי ורצתי לחדר שלו,
ונשכבתי על המיטה שלו, מחובקת אל תוך עצמי, מדמיינת את כל
הרגעים הכי יפים שהיו לנו יחד. הרגשתי מתגעגעת. מתגעגעת לחיוך
המתוק שלו, לצחוק החם שלו ולנשיקות והחיבוקים שחווינו ביחד.
זה היה יום שאני לא אשכח לעולם, היום הנורא ביותר בחיים שלי.
אחרי היום הזה, אחרי זעקתי האיומה, לא דיברתי יותר לעולם,
שתקתי, שתקתי וסבלתי עם עצמי...




כשהגעתי לכיתה שלושה שבועות אחרי המקרה, לא הייתי מסוגלת
לחזור לפני, כולם הבינו אותי וניסו להתקרב, אך אני התרחקתי
מכולם. התרחקתי מכולם, ושתקתי. לפעמים, כשאף אחד לא היה שם לב
אליי בזמן שיעור, הייתי רואה אותו מחייך אליי, מולי, וקורא לי
לחבק אותו בחיוך, אבל אז החיוך התחיל להיעלם, והעצב והכאב
השתלטו על פניו, ואז הוא התחיל להתרחק לאט לאט ונעלם, לפני
שהספקתי להיפרד ממנו, ואני הייתי פורצת בבכי וזועקת שוב בכל
הכח, שכמעט כל היקום שמע: "לאאא!!!" זאת המילה היחידה שאני
אומרת, מאז המקרה של מות אחי.