אני לא מצליח להיזכר איך פירשו בדעת מקרא את הביטוי 'תשכח
ימיני'. עמוס חכם הרבה לחשוף שם את כל האפשרויות התחביריות
הטמונות בפסוקים, ואולי גם שם הביא כמה פרשנויות, חלקן בגוף
הפירוש וחלקן בהערות, מהן ששימשו כמקורות שיופנו אליהם קוראי
מאמרים בכל מיני חוברות העוסקות בתנ"ך כמו 'מגדים' ושות', ומהן
שיישארו בספרים כאפשרות פרשנית לפסוק, המנוגדת לטעמים.

למרות חוסר הידע הברור שלי על משמעות הפסוק, אני שר אותו ביחד
עם כולם במעגל הגדול שלנו, ששולח לאוויר העולם ולסביבה הקרובה
קול גברי והטרוגני. ישנם העוצמים את עיניהם, אחוזים בשרעפים,
מתחברים אל כמיהתם לירושלים שתיזכר ותכונן, נמצאים בתוך עולם
פרטי משלהם ומתקרבים לה'. ישנם כאלו שלא, אולי חלקם מהסוג שכמה
לעצום את עיניו ולגמוע דבקות, אך לא מסוגל בשל ציניות ומוג-לב.
הרוב אינו עוצם את עיניו, ושקוע בשירה כשעולם המעשה גלוי לפניו
בשעת רצון הרצונות. הרוב שר, הפיות של כולם נעים באותו הקצב,
ומביט על הרוב המשורר. ישנם כאלו ששרים ומנהלים אינטרקציות תוך
כדי, או קוראים עלוני פרשת-שבוע, קורעים את כל משמעות השירה.
ישנם שמדברים, מעלים את חמתם של דוגלי אסכולת 'שיר או שתוק',
וישנם ששותקים, וחושבים.

האם מישהו מעלה בקרבו תמונה של לשון דבוקה לחך ומונעת מבעל הפה
לבטא את אשר על לבו, שעה שהוא מאחל את זה לעצמו אם לא יזכרה?
לבטח היה אחד שפרץ אל המקום שהניחו לו אבותיו להתגדר בו, ודרש
את מה שאפשר לדרוש על משמעותו הנסתרת של הפסוק הזה. אולי אפילו
דיבר על כך שללא ירושלים ייסתמו טענותינו מכיוון שהיא הבסיס,
המקור, התכלית וכל המילים הגדולות האלה. אולי דיבר על החשיבות
של הלשון והחך, וחשיבות השמירה עליהם. לא חסר מקום לתלות בו
אמונות ודעות ביהדות.

הלשון שלי מדבקת את עצמה לחך, מנסה לחוש איך זה - משהו מזכיר
את אחת הדמויות נטולת הלשון בסרט 'בן חור', ארה"ב, 1953. הם
ממשיכים בנתיב השירה, ומוסיפים על התנאי את העלאת ירושלים על
ראש שמחתם, פסוק שגם את פרשנותו אני לא זוכר.

העירייה נוהגת במודעות האבל שהיא מוציאה לעובדיה, ואולי לכולם,
לכתוב את שם האדם שהיא משתתפת בצערו בגופן שונה, ומתחת - במות
אביו, או אמו, או כל קרוב אחר שהתרחק. פעם ראיתי מודעת אבל
שהביעה את השתתפות העירייה בצערה של שמחה, והצטמררתי. זה נראה
לי כ"כ ציורי אז, השתתפות בצערה של שמחה, אולי על כך שאינה
כוללת ושלמה ומשאירה מחוץ למעגל את כל הנקודות השחורות, הילדים
העצובים שלא יכולים להיכנס למעגל ולשיר לך את הלב בחופשיות,
כמו ששר גיא מינץ. גם עכשיו, ירושלים העולה על ראש השמחה של כל
אחד ואחד מזכירה לי אפר קטן ששמים בסיפורי התנ"ך על הראש.

רק בל"ג בעומר אני רואה אפר. שאריות הלילה הבוערים ומזהמי
האוויר הם לכלוכים קטנים, שנותרים שם לתפארת, עזובים ובודדים
לאחר כיבוי האורות. גם במיידאנק ובסוביבור ראיתי אפר, אבל שם
הוא היה עשוי מרגליים, עיניים, ידיים ולבבות שהפסיקו לפעום,
וחצץ ואבק שהתערב בו במשך השנים. בכל מקרה, כנראה שכוונת הפסוק
איננה לאפר. שמחת ירושלים צריכה להיות הראשונה שבשמחות, אחרת
תדבק לשוננו לחיכנו, זהו.

הם כבר בתוך שיר המעלות, ההוא שרצו שיהיה המנון המדינה. מבחוץ,
דרך החלונות, נחשף החושך החדש שמביא עמו הלילה, או שמביא עמו
את הלילה, את הרגש, העת שספק אם היא משליטה רוח-רעה, בת חורין
מקפדת או שמא השינה בה גורמת לבואה. חיברנו יום ולילה בשירה
ובדבקות, כמו שעושים יהודים במשך מאות ואלפי שנים, וכעת הגיעה
השעה לסיים, לפנות לאל חי, ומשם להבדיל, ומשם לחזור אל החול.

מי ימלל גבורות ה' ישמיע קול תהילתו.

רבותי נברך. בדיוק בניגון הנכון.

יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם.

יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם.

נברך אלוהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו.

ברוך אלוהינו שאכלנו משלו ובטובו הגדול תמיד חיינו. ככה זה
מבחינתי. אף-פעם לא שמעתי על הקימה הקטנה בכיסא כשמזכירים את
יוצרנו, צור ישראל וגואלו, ואינני משתתף בה, מכניס לאחד האגפים
בזכרוני את הצורך לשאול על מקור הקימה.

עכשיו כל אחד מתכנס בתוך עצמו, מתנתק מהשרשרת שאליה היה מחובר
עד עכשיו, ושופך את שיחו הפרטי והאוניברסלי לפני הזן ומפרנס
לכל, הטוב והמיטיב. גם כאן קיימת אותה החלוקה כמו בשירה, בין
העוצמים את עיניהם בדבקות, משתחווים, לבין כאלו שפחות, לבין
כאלו שעוד פחות.

במהירות, כמו מתלקטים אל החוץ, אל הנהירה אל בית-המדרש,
מתחילים לסיים את הברכה, לסדר את חדר האוכל, לצעוד מעלה
כששביבי הומור מחברים בין ההולכים.

מתישהו עוד יופנמו הרגעים הגדולים שעברו שם בתוך הנפש, וכולנו
נזכה לראות כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ויהיה הכל נחת רוח
אליך. בינתיים, המציאות הגדולה, החזקה והסוחפת ממשיכה לקחת
אותנו לתחנה הבאה.