זה זמן רב שהסקרנות מעסיקה את גב' ב מהקומה הרביעית. האישה הזו
היא סקרנית כרונית.
עומדת במרפסת שלה ומתבוננת לכל הצדדים. ראש מזכיר ראדר ועיניה
עיניים של ינשוף. כנראה שקיבלו את צורתם עקב פעילותה התמידית
בחיפוש אחר חומר ריכלאי.

כשרואה דבר מה חשוד, היא לא מתעצלת, לוקחת את כלבתה לייזי (גם
כשהיא לא מעוניינת) עונדת לה את הקולר במהירות, למרות מחאותיה
של כלבתה העצלה. היא ממהרת ויורדת את המדרגות כמעט בריצה. לא
להאמין כיצד עושה זאת למרות מאה ועשרים הקילוגרמים שלה.

בעיניה הינשופיות היא קולטת את החשוד ואז מסננת פקודה מבין
שפתיה.
"לייזי אחריו" ותוך שהיא "כאילו" מטיילת עם כלבתה היא אוספת
ואוגרת אינפורמציה רבת חשיבות, אותה תוכל לספר בפגישות
הסלוניות של יום שישי. לשווא מנסות חברותיה ללמוד כיצד היא
עושה זאת, את הסוד הזה היא לא מגלה.

בעלה שמואל אף הוא נהנה מהרכילות. אלא שחבל לו שעושה היא זאת
חינם אין כסף. "עם כל הידע שלך בלה, יכולת לפתוח משרד חקירות,
לפחות היינו מרוויחים מזה משהו".
"תבין שמואל, אם זה היה הופך למקצוע שלי, זה כבר לא היה
מעניין. כל ה"קונץ" הוא לעשות זאת כתחביב".
פעמים מספר אף נקלעה לאי נעימיות. פעם כמעט תפסה את שמואל שלה
עם איזושהי אישה. "חבל שלייזי שלי כל כך קטנה, אחרת הייתי
משלחת אותה אל אחוריו של שמואל" - חשבה באותו יום. לבסוף הסתבר
ששמואל בסך הכל דיבר עם המורה של חנן בנם.
מאחר והיתה עסוקה כל כך בליקוט רכיליות, לא התפנתה לברר על
השכנה הצעירה והיפה שלה, שהיתה בודדה ללא בן זוג. בכל זאת יש
לי קצת כבוד לשכנות בודדות, היתה אומרת בינה לבין עצמה.
את השכנה שלה הכירה לפני כשנתיים. היא היתה תמיד עסוקה ולכן לא
פיתחה עם בלה מערכת יחסים ידידותית יותר. מדי פעם היו נפגשות
במדרגות או בחצר.
השכנה היתה שואלת אותה: "מדוע שלא תשתתפי בשיעורי ההתעמלות
שאני נותנת בסטודיו שלי, כאן בבנין"
בלה ששנאה כל דבר שהיה מצריך את הזזת גופה, היתה מתגוננת
ואומרת:
"הו, אני מתעמלת מספיק. קודם כל אני מנקה כל יום את הבית וחוץ
מזה אני מנויה בקאנטרי קלאב ואני שוחה לפעמים..."
"אם את שוחה, אז זה בסדר, את חייבת לשמור על כושר בלה. אצלי
מתקיימים שיעורים מתאימים מאוד לנשים מבוגרות, אין קפיצות ואין
דילוגים, כדאי לך לבוא ולבקר פעם".

יום אחד קרה מקרה מאוד מוזר.
בלה שכבה על השטיח והתבוננה בסדרת הטלביזיה האהובה עליה כל כך,
כאשר רעש מוזר הפריעה לה. תחילה קפצה ממקומה. זה הזכיר לה את
האזעקה ממלחמת המפרץ. ליבה החל לפעום בפראות, מה קורה כאן? אט
אט נרגעה, הנמיכה את קול המקלט והקשיבה. היא שמעה קולות זמזמום
מוזרים ביותר. "ש... ש... ש...
שי... שי... חי... חיי...
אני צריכה להתחזק אמרה לעצמה. פתחה את הארון, הוציאה את הליקר
התורן שלה, מזגזה לכוסית ובלעה בשניה אחת את תוכן הכוסית.
אולי כדאי שאעיר את שמוליק, הוא יעזור לי בענין - מה את אומרת
לייזי פנתה אל כלבתה.
הכלבה רצה אל מתחת למיטה כשהיא מייללת נמרצות.
אין עם מי לדבר בבית הזה - מלמלה לעצמה.
אני חייבת לברר מה קורה כאן בבנין הזה.
כעבור כרבע שעה פסקו הקולות והיא נרדמה עייפה על השטיח.
למחרת בבוקר כשירדה עם לייזי שלה היא פגשה שוב בשכנה הצעירה.

היא הקדימה ואמרה: "הייתי אתמול בבריכה ונהניתי כל כך".
את לא צריכה להתנצל, בלה - חייכה השכנה, זה בסדר, אני לא
מכריחה אף אחד לבוא להתעמל אצלי.
טיפשה שכמותי - אמרה לעצמה ואז נזכרה בקולות המשונים ששמעה.
היא חשבה לשאול את השכנה שלה, אך במחשבה שניה החליטה לא לערב
אף "גורם חיצוני".
מוטב שלא אספר לאף אחד, אני רוצה לקבל את כל הכבוד רק לעצמי.
הגיע הזמן שמישהו ישמע על בלה הבלשית החובבנית.

שבוע לאחר מכן, באותו יום ובאותה שעה, נשמעו הקולות המוזרים.
הפעם הכינה להם בלה הפתעה. היא לקחה את טייפ המנהלים של שמוליק
והקליטה את הכל.  לאחר מכן החלה להסתובב כמו סהרורית כדי לדעת
מהיכן מגיעים הקולות המוזרים. היא הסתובבה בחדרים, פתחה
החלונות כשלייזי מסתובבת לה בין הרגליים  ומדי פעם בפעם בורחת
אל מתחת למיטה מנחת זרועה של בלה.
לבסוף החלה למשש את הקירות. הניחה את אוזנה על הקירות וניסתה
לשמוע.
היא היתה כל כך שקועה במלאכת האזנה שלא הרגישה ששמוליק הגיע.
הוא הסתכל עליה ואמר: "תני לי לחשוב, שאת משחקת בבלשית, אני
מעדיף לחשוב כך מאשר לחשוב שאשתי מתחילה להיות קוקואית..."
"תצחק , תצחק שמוליק" אמרה בלעג "צוחק היטב זה הצוחק אחרון,
זכור את המשפט הזה . אני לא משתפת אותך בכל מה שקורה בבנין
בגלל מה שאמרת עכשיו.
הכל קורה כאן מתחת לאפך ואתה אינך מרגיש דבר"
שמוליק כבר לא שמע את דבריה, הוא פיתח שיטה של "לראות את בלה
ולא לשמוע"  שיטה שאפשר לפתח רק כשאתה נשוי לאחת כמו בלה.

"שוב תפס את פרצוף הצפרדע" אמרה לעצמה בלה. היא הפסיקה את
עבודת הבילוש שלה. כששמוליק היה בשטח, כבר לא היה לה מעניין.
תמיד הוא מקלקל לי, היתה מתלוננת אצל חברותיה, גבר לא יבין זאת
- ניחמה את עצמה.
במשך לילות שלמים חשבה על פשר הקולות ששמעה, לקולות הצטרפו
נשיפות ונשימות, שרק העלו במוחה עוד ועוד השערות ואסוציאציות.
"מתרחש כאן דבר מה מוזר ואולי אפילו לא חוקי" חשבה.
היא ראתה את עצמה בדף הראשון של העיתון המקומי  מרוחה על חצי
עמוד כשבכותרת כתוב: "עקרת בית אמיצה גילתה כת מסתורית בבנין
בו היא גרה".

"שוב את חולמת" העיר אותה קולו של שמוליק.
"לפחות תחלמי על ארוחת ערב טעימה" אמר שמוליק "אני רעב".
"חלמתי על ארוחת ערב שמוליק, ארוחת ערב שאתה תכין היום, קל
ופשוט - מוציאים מהקרר קופסאות עם סלטים. מוציאים שתי ביצים
מטגנים ואוכלים בתיאבון ואם עדיין רעבים פותחים קופסת טונה
והרי לך ארוחה, בשביל מה אתה צריך להטריד אותי בקטנות ולהוציא
אותי מעבודת הבילוש החשובה שלי" אמרה והמשיכה לבדוק מה קורה
בסביבה כאילו ושמוליק לא נמצא.
שמוליק המסכן פתח את המקרר הוציא לו סלטים שחצי מהם כבר
התקלקלו הכין לעצמו ארוחה קלה ונאנח: עד מתי, עד מתי...

עבר שבוע. הראיות החלו להערם על השטיח של בלה. היא כבר בנתה
לעצמה תיאוריה. אני לא מבינה. הרי אני מכירה את כולם כאן
בבנין, כיצד פלשה לכאן כת מסתורית מבלי שאני אדע. אף אחד כאן
לא השכיר דירה בזמן האחרון. כלומר, הדבר נעשה אצל אחד השכנים
שאני מכירה. מי זה יכול להיות, הסקרנות הזו עוד תהרוג אותי יום
אחד.
אולי אצלצל למשטרה חשבה. היא ניגשה לטלפון, אך ברגע האחרון
נמלכה בדעתה.
היא נזכרה באשר השוטר שגר בבנין שלה. היא החליטה לחכות לו
ולתפוס אותו עוד בטרם יכנס לביתו. וכך אמנם עשתה.
היא עצרה אותו בו במקום ובקול לוחש ביקשה ממנו לבוא למטה אל
החורשה ליד הבית.
מה כל כך סודי בלה? התפלא.
הוא עמד משתומם מלא מתח, מה כבר זוממת האישה המשונה הזו -
חשב.
"יש לנו כאן בבנין בעיה מאוד רצינית" היא הפסיקה לרגע והרגישה
כיצד ליבה פועם בחזקה. היא החלה לנשום עמוק.
"תרגעי, בלה, עוד תקבלי התקף לב, מה הענין?"
"הענין הוא בכת מוזרה שהשתכנה כאן בבנין שלנו. אני גיליתי את
הכת" היא אחזה בחוזקה בזרועו ותקעה בו שתי עיניים גדולות
(ולמען האמת מפחידה מעט) ולחשה בקול דרמטי "אתה לא תאמין, אבל
אני בטוחה שזאת כת מסוכנת מאוד".
אשר הסתכל עליה כלא מאמין, מאז ומתמיד נראתה לו אישה מוזרה,
אבל איך הוא נפטר ממנה לא ידע.
"אני יודעת שאתה לא מאמין לי אשר, אני מרגישה, אל תשכח שאני
עוסקת בבילוש כבר הרבה שנים, אני חשה, אתה לא מאמין לי. ידעתי
שלא תאמין. אבל אני איני מתייאשת לעולם" אמרה. חכה כאן רגע,
מיד אני חוזרת.
בלה עלתה במהירות לביתה וחזרה עם טייפ המנהלים שלה.
הנה בוא ותשמע. היא הפעילה את הטייפ והשמיעה לו את הקולות
המוזרים ששמעה.
"הרי לך, עכשיו אתה מאמין? בבקשה הוכחה חותכת" אמרה עם חיוך
גדול.
אבל אז נתכרכמו פניה והיא ראתה שלא הצליחה לשכנע אותו.
"ההקלטה לא נראית לך אשר? חבל שלא יכולת לראות, היית ודאי
משתכנע".
"אני מציע שתפני למשטרה" אמר אשר וקיוה שיוכל כבר להגיע
לביתו.
אך בלה לא הרפתה.
"עזוב משטרה, אני גיליתי מאיפה באים הקולות וגם יש ריח של
קטורת שזה מוסיף עוד חשד, אז אני פונה באמת למשטרה, כלומר, אני
פונה אליך, אשר, אתה המשטרה בשבילי".
"אני לא בתפקיד בלה, אני כבר בדרך הביתה".
"אבל יש לנו הוכחות, אשר. בואי איתי אני כבר חושדת במישהו. אתה
לא צריך לאסור אף אחד. הנה הבאתי גם מצלמה. אני אצלם ואחר כך
בשקט ובצורה תרבותית נזמין את החבר'ה שלך מהמשטרה".
"הייתי בא איתך ברצון בלה, אבל אני במדים וזה מחייב מאוד.
תביני אותי בלה, אני לא יכול".
אך בלה לא הבינה. דבר לא עמד בדרכה בדרך אל המטרה. היא תפסה את
ידו וממש סחבה אותו במדרגות כשביד השניה היא מחזיקה את לייזי
שחשפה את שיניה ואיימה לנשוך את אשר הסרבן.
"תרגע אשר, בסך הכל אנשים שיש להם כת. לא פושעים או משהו כזה,
הם לא מסוכנים, אני בטוחה שיש להם גם סמים. זה חייב להיות עם
סמים... בדיוק באותו רגע נשמוע הקולות המוזרים. הם בקעו מדלתה
של השכנה הצעירה.
הם נעמדו המומים.
"הנה אתה רואה, מה תגיד עכשיו. אני מתחננת אליך בוא בבקשה."
"אין לי צו מאסר, ואין לי הוכחות, בלה עזבי אותי במנוחה,
בבקשה. אם לא הייתי במדים, הייתי ככה נכנס כאילו לשאול מה
נשמע, או לבקש מהו, אבל במדים זה מחייב, תביני אותי בלה".
אך בלה לא רצתה להבין.
היא ניגשה ישירות לדלתה של השכנה ולחצה על פעמון דירתה של
השכנה.
השכנה התפלאה, מי זה מפריע לה וגם האנשים שהיו איתה חשבו כך.
"ודאי תלמיד חדש" אמרה לכולם.
היא פתחה את הדלת, לגופה בגד גוף יפהפה, חיוך גדול על פניה.
היא ראתה בפתח את בלה ואת אשר ואמרה בחיוך:
"הו סוף, סוף באתם להתעמל אצלי, כמה נחמד, הכנסו חברים, חבל רק
שהגעתם לסוף שיעור היוגה שלי."בלה החוירה והסמיקה חליפות, אשר
לא ידע את נפשו מרוב בושה.
בלה נראתה עכשיו בדיוק עם פרצוף הצפרדע של שמוליק, לבסוף
הצליחה להוציא מפיה: "שמענו קולות אז... חשבנו... אז באנו...
ו..."
"אני מצטערת בלה, אני לא יכולה להסביר לך את התורה כולה על רגל
אחת, אנחנו עובדים היום על נשימות ועל תרגילים לפנים, זה טוב
בשבילך בלה, זה עוזר לקמטים... ואתה אשר תוכל להשתחרר מכל
הלחצים שנגרמים לך בעבודה, אנחנו עושים כל מיני קולות המשחררים
אותנו, אלה ודאי הקולות ששמעת בלה "
"קולות בהתעמלות?" התפלאה בלה ולא האמינה כי כל התיאוריה שלה
התנפצה בזה הרגע...
אשר השוטר ניצל את ההזדמנות שבלה עדיין בהלם, הוא הבטיח שיחזור
להתעמל ונעלם בקומה העליונה, באותו רגע הגיע מיודענו שמוליק.
הוא הסתכל על בלה ולא האמין.
"אני לא מאמין שבלה החליטה להתחיל בהתעמלות" אמר למורה השכנה.
"בלה הסתכל עליו בעיני הינשוף שלה, שרשפו ניצוצות אזהרה על מה
שהוא עוד יקבל אחר כך בבית.
המורה הנחמדה עמדה עדיין בפתח ואמרה: "תאמין לי אדון שמואל, זה
רק יהיה לטובתך אם בלה תתעמל, אתה תראה כמה רגועה היא תהפוך
להיות".
"אני מקווה שהיא גם תוכל עמוד על הראש, אני שמעתי שביוגה
לומדים לעמוד על הראש"
"כן אפשר, אבל זה תרגיל למתקדמים, אם בלה תתמיד ודאי שתוכל
לעשות זאת" אמרה בנועם.
"זה יהיה טוב מאוד, אני מאוד מקווה שהיא תצליח ואז סוף סוף,
השכל שלה שירד לרגליים יחזור שוב לראש..." אמר ופסע לעבר דלת
ביתו.
"אז נתראה בשבוע הבא, להתראות" אמרה המורה וסגרה את הדלת על
פרצופה ההמום של בלה.
כשהסתובבה לעבר דלת ביתה - ראתה את שמוליק עומד בדלת ואומר
לה:
"צוחק היטב זה שצוחק אחרון... חה... ח... חה... בלה" אמר וסגר
את הדלת על פניה הירוקות של בלה שלו.
הגיע הזמן לעשות מעשה - אמר לעצמו ונעל את הדלת על מפתח פעמיים
ליתר בטחון.